בליל הסדר אנחנו פותחים את חלק ה'מגיד' ב'הא לחמא עניא' וכו', מסביר הרב זצ"ל שזה בא לבטא את מהותנו, ששורשנו העמוק ביותר זהו אור החסד, הרצון להיטיב לכל, ולכן בזה פותחים דבר ראשון ביציאתנו ממצרים, מיד כשמוסר המונע ממהותנו להתבטאות (ראה בהרחבה ב'לזמן הזה' ניסן 'הא לחמא עניא', למרן גדול הדור הרה"ג חיים דרוקמן שליט"א). נראה שאולי אפשר להוסיף שביציאת מצרים היה גילוי של עניין החסד, ויותר מזה נראה שמי שלא יצא ממצרים, שמת במכת חושך היה על ששקע לגמרי בטומאת מצרים עד שבטל ממנו הגילוי של החסד ולכן היה כבר מנותק ממהותנו כישראל, ולכן גם לא היה מקבל את התורה שהיא חסד, שלא היה הולך אחר ה' שמתגלה בחסד. רבים מבנ"י לא יצאו ממצרים: "וחמשים עלו בני ישראל מארץ מצרים" (שמות יג,יח), 'ד"א: וחמושים עלו – אחד מחמשה. ויש אומרים: אחד מחמשים. ויש אומרים: אחד מחמש מאות. … ואימתי מתו? – בשלשת ימי אפלה, שנאמר (שמות י) "לא ראו איש את אחיו", שהיו קוברים מתיהם, והודו ושבחו להקב"ה שלא ראו אויביהם וששו במפלתם' (מכילתא). יוצא שמי שנשאר חי התעסק במכת חושך בקבורת אותם שלא יצאו ומתו, כך שיוצא שאותם שראויים לצאת התגלה אצלם מידת החסד, שזהו קבורת המת, שזהו חסד, וזה קשור לדבקות בה' שהולכים במידותיו וכן גילוי של קשרם לתורה (שראויים לקשר לתורה שהיא חסד). שהנה מובא: 'דרש ר' שמלאי: תורה תחלתה גמילות חסדים וסופה גמילות חסדים. תחילתה גמילות חסדים, דכתיב "ויעש ה' אלקים לאדם ולאשתו כתנות עור וילבישם", וסופה גמילות חסדים, דכתיב "ויקבר אותו בגיא"' (סוטה יד,א), כך שיוצא שהתורה עטופה (בתחילה וסוף) בחסד, שזה מבטא שהתורה כולה בעומקה היא גילוי חסד (לכן מובן דברי הלל שאמר שזהו כל התורה כולה [שבת לא,א], שזה עומקה העמוק). לכן במכת חושך שהיא המכה האחרונה לפני המכה שבה יצאו, בנ"י מגלים את דבקותם בה', שעדיין יש בהם מהות ישראל, וזהו בחסד – בקבורה, כמו שמתגלה אצל ה' (שיקבור את משה), וכמתגלה בתורה, שזה מבטא את קשרם לתורה. שזה אלו שיצאו, כך שכעין מרמז שלעומתם אלו שמתו, שהם הפכם, הם לא היו כך, כמו שאמרנו שנראה שאיבדו את נשמתם היהודית ונותקו ממידת החסד. (שזהו: ' … דכתיב (דברים יג, יח) "ונתן לך רחמים ורחמך", כל המרחם על הבריות בידוע שהוא מזרעו של אברהם אבינו, וכל מי שאינו מרחם על הבריות בידוע שאינו מזרעו של אברהם אבינו' [ביצה לב,ב], שמידת החסד היא הגילוי של נשמת היהודי שבנו). נראה שגם במכת בכורות שבו יצאו ממצרים היה דגש לעניין חסד המגלה קשר לתורה, שזהו כתחילת התורה שה' הלביש את אדם וחוה, שכך גם בעשיית הפסח הצטוו: “וככה תאכלו אתו מתניכם חגרים נעליכם ברגליכם ומקלכם בידכם ואכלתם אתו בחפזון פסח הוא לה'" (שמות יב,יא), שהיה כאן גילוי של לבוש וזה בא יחד עם חפזון, כמרמז שיצאו (בהמשך) בחפזון כך שלא יוכלו להתארגן כראוי (ולכן כבר לבושים כרמז לצאת מיד מרוב חפזון), ובכ"ז יצאו וסמכו על ה', וזהו חסד – לה': “לך וקראת באזני ירושלם לאמר כה אמר ה' זכרתי לך חסד נעוריך אהבת כלולתיך לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה" (ירמיהו ב,ב); ממילא יוצא שהיה כאן גם גילוי של החסד שבתחילת התורה, חסד בלבוש. כך הראו שקשורים למידת החסד המתגלה בתורה – ברצון ה' שהוא "טוב ה' לכל ורחמיו על כל מעשיו” (תהלים קמה,ט), שכך זהו גילוי שיש בנו חלק ישראל שמתגלה בחסד ובתורה ולכן ראויים ליגאל בשל כך. לכן על משה רבנו מספרת התורה שיצא לראות בסבלות בנ”י ואף היכה את המצרי, שזהו חסד שעשה, שלכן הוא זה שראוי לגאול את בנ”י כגילוי של חסד (ראה שמו”ר ב,ו). אולי בזה מובן, מדוע דתן ואבירם יצאו ממצרים, הרי הם היו חוטאים גדולים כל הזמן: רבו מכות עוד במצרים, הלשינו על משה לפרעה, הותירו מהמן, אמרו לחזור למצרים בים סוף ובמרגלים (שמו”ר א,כט), וכמובן בהמשך היו עם עדת קרח, סימן שהיו רשעים אז מדוע ה' נתן להם לצאת? אלא שהם היו מהשוטרים שאמרו למשה שהוא גורם לבנ”י נזק (נדרים סד,ב; ראה בר"ן), לכן אמנם היו רשעים אבל היה להם דאגה לבנ”י, ואף הוכו בשביל בנ”י (שמו”ר ה,כ); לכן אמנם גם את זה עשו בצורה רעה, שחירפו וגידפו (שם), אולם כיון שדאגו לבנ”י ואף הוכו, היה בזה משום מידת החסד, ולכן היו ראויים ליגאל ולקבל את התורה. נראה שזהו "וירעו אתנו המצרים” (שמות כו,ו) ' … והוא אומרו וירעו אותנו, פירוש: עשו אותנו רעים כמותם' וכו' (אור החיים), המצרים שיעבדו את בנ”י בפרך, כך שזה ההיפך מחסד, וממילא כשעשו אותנו רעים כמותם זהו בפגיעה במידת החסד (אמנם בפשטות הכוונה שעשו אותנו כמותם רעים בכלליות), כך שנראה שזה דרדר את בנ”י למ”ט שערי טומאה, עד שהיו שנטמאו לגמרי עד שלא היו ראויים לצאת. נראה שלכן אומרים 'הא לחמא עניא' שזהו המצה היא לחם עוני, ובנוסף היא לחם 'שעונין עליו דברים הרבה' (פסחים קטו,ב), שמצה אינה תופחת ולכן זהו כעין עני שהוא לא מתגאה על חברו, אלא מרגיש את כאבו ולכן מתחשב בו ובא לעזרו בחסד, לכן זה גם שעונים עליו, שזה ביטוי של מצווה (של לספר ביציאת מצרים), כרמז שהעוני מביא למצווה (מתוך גילוי קדושה) – לחסד, ולא שמתאכזר על השני בשל עניותו (שהעוני יכול להביא גם לזה). גם בקרבן פסח יש עניין של נאכל למנויו, להדגיש את האחדות, כביטוי לחסד מתוך אחדות ודאגה לאחר. לכן אומרים שזהו הלחם עוני ומקשרים לחסד, שכל שצריך יבוא לאכול ('ייתי וייכול'), וכן לאכילת הפסח ('ייתי ויפסח'), ומזה ממשיכים לסיפור יציאת מצרים, כיון שזהו הכח לגאולה ממצרים. לכן גם ממשיכים לחירות ולישיבת א”י ('השתא' וכו'), שבהיותנו משועבדים ובחו"ל יש פגיעה בגילוי מהותנו שמתגלה בחסד (כדברי מרן הגרח”ד שליט”א). גם נראה שיש בזה עניין במיוחד בגילוי חסד, שבהיותנו משועבדים כעבדים אין לנו יכולת לחשוב על האחר, כיון שיש עלינו את צרת המלכות המכבידה עלינו (כמו שנעשה במצרים שלכן התדרדרו מהקשר לגילוי חסד), וכן נראה שבא”י יש במיוחד גילוי של שלמות החסד, שזה בשל שבא”י יש גילוי של קדושה גם בגילוי בגשמי, ולכן כאן יש גילוי של החסד שנעשה בגשמי בצורה שלמה ביותר. גם בא”י יש אחדות של בנ”י, שלכן דין קהל הוא רק בא”י (הוריות ג,א), שבחו”ל זה נחשב בודדים רבים, ממילא החיבור השלם בבנ”י שמזה מתגלה בחסד בצורה שלמה, הוא דווקא בא”י. לכן אצל אברהם התורה לא פרטה על החסד שעשה אברהם קודם הגעתו לארץ אע”פ שודאי עשה [שהרי אברהם הוא גילוי של מידת החסד] (אמנם רמזה שגייר גרים שגם זה סוג של חסד, אבל לא רמזה על עשיית חסד כגמילות חסד לנצרכים), אלא דווקא בארץ נאמר "ויטע אשל בבאר שבע" (בראשית כא,לג), כיון שדווקא בארץ יכול החסד להתגלות בשלמות הראויה. (אולי לכן המקום בו נאמר על אברהם כמידת החסד: “תתן אמת ליעקב חסד לאברהם אשר נשבעת לאבתינו מימי קדם" [מיכה ז,כ]. זה נאמר בעניין חסד שקשור לא"י: 'אמת ליעקב – החסד הוא לאברהם שנתן לו בחסדו הארץ ולבניו אחריו' וכו' [רד"ק], לרמז שהחסד השלם מתגלה דווקא בא”י). לכן מדגישים על א"י בהקשר לעניין חסד שמגלים ב'הא לחמא עניא' (' ... לשתא דאתיא בארעא דישראל').