"החדש הזה לכם ראש חדשים ראשון הוא לכם לחדשי השנה" (שמות יב,ב). ' … נמצינו למדין שישראל מונין ללבנה והגוים לחמה. לא דיים לישראל א' לל' יום מגביהים עיניהם לאביהם שבשמים. וכשהחמה לוקה סימן רע לגוים שהם מונים לחמה, וכשהלבנה לוקה סימן רע לשונאיהם של ישראל שהם מונים ללבנה' (מכילתא על הפס'). בנ"י מונים ללבנה, ולכן גם לקויה מראה על סימן רע לבנ"י. בנוסף נאמר שבנ"י מגביהים עיניהם לה' בשמים, שזה נעשה בראית חידוש הלבנה כדי לדעת מתי לקדשה כמצוות ה' (ומזה יש השלכות לקביעת מועדים שבהם חוגגים לה', שמגלים גילוי ה' בעולם, כך שזה קשר לקב”ה). רש"י מפרש: '"החדש הזה" – (מכילתא ש"ר) הראהו לבנה בחידושה, ואמר לו: כשהירח מתחדש יהי' לך ר"ח. ואין מקרא יוצא מידי פשוטו, על חדש ניסן אמר לו זה יהיה ראש לסדר מנין החדשים, שיהא אייר קרוי שני, סיון שלישי'. יוצא שבפס' נרמז על ר"ח ככלל (כדרשתו על לבנה בחידושה), ועל ניסן בפרט (כפשוטו) שהוא החודש הראשון. נראה מכל זה כרמז שמעלת בנ"י בקירבתם לה' בזמנים (כחידוש הלבנה שהיא ע"פ זמנים, וגם יש לזה השלכות למועדים) מתגלה במיוחד בחודש ניסן שבו יש התחדשות שיא (שהחודש מתחדש והוא החודש הראשון), ממילא ישראל שקשורים לזה בגילויים (שלכן הלבנה מראה על סימן לישראל) יש לנו התחדשות מיוחדת בחודש זה. לכן בניסן נגאלנו כחידושנו בעולם – התגלות כעין הולדה כחדשים (שבנ"י נעשו כעם ביציאת מצרים, כעם אחד ולא כעבדים מפוזרים). לכן בחודש זה נרמז קשר לקב"ה כעין בריאת העולם, שזהו בחג הפסח שבו יש גילוי של יציאת מצרים כחידושנו כבני חורין שיכולים לגלות את מהותנו לעבודת ה', שלזה נברא העולם (כנאמר "יום השישי" שרומז לקבלת התורה [שבת פח,א]) [שבוע הבריאה זהו בריאה חדשה כמו התחדשותנו]: '"ולא יראה לך שאור שבעת ימים" כנגד שבעת ימים שבין הגאולה לקריעת ים סוף, כשם שבתחלה הם שבעת ימי בראשית, וכשם שהשבת מתקיימת אחד לשבעת ימים כך יהיו אלה שבעת ימים מתקיימים בכל שנה ושנה, שנאמר "ושמרת את החוקה הזאת למועדה מימים ימימה". משל למלך שנשא אשה במדינת הים, הגיעוה גלים עד שלא נכנסה אצלו. אמר לה: לא תזכרי כל הגלים שעברו עליך, אלא אותו יום שפלטת מהם תהא זוכרת אותי, עשי אותו שמחה בכל שנה. כך ישראל נגלה עליהם הקדוש ברוך הוא לגאלם, וכמה גלים קשים עברו עליהם, ועשה להם תשועה. לכך הזהירן שיהיו שמחים בהם בכל שנה ושנה, שנאמר (תהלים לב, יא) "שמחו בה' וגילו צדיקים"' (שמו"ר יט,ז). הרי שפסח כנגד שבוע בריאת העולם כמו שאמרנו. המדרש מדמה שבת לפסח שמגלה על גאולתנו (כמו שממשיל לאשה שנשאה המלך), כך שנראה גם לדמות שכמו בשבת יש גילוי מעין עוה"ב: 'שבת אחד מששים לעולם הבא' (ברכות נז,ב), כך גם בפסח יש גילוי של כח לעתיד לבא, וגם משפיע מכחו לכל חודש ניסן: 'בניסן נגאלו בניסן עתידין ליגאל' (ר"ה יא,א). שזהו כח ניסן כחודש ההתחדשות, ובו מתגלה (בזמן גילוי שיא של גאולה – שזהו בפסח שבו נגאלנו ממצרים) כנגד בריאת העולם, שיש בו גילוי של גאולתנו העתידית שבזה התחדשות מעלתנו ומשפיע התחדשות לכל העולם (ולכן שמחים בכל שנה, כי בכל שנה יש גילוי של כח גאולה). אלא שלכאורה יש מחלוקת מתי נברא העולם ומתי יגאלו, האם בניסן או בתשרי (שם י,ב-יא,א), אלא שכבר העמיד ר"ת ליישב בין הדעות החולקות: 'ומה שיסד ר"א הקליר בגשם דשמיני עצרת כר"א דאמר בתשרי נברא העולם, ובשל פסח יסד כר' יהושע; אומר ר"ת: דאלו ואלו דברי אלקים חיים, ואיכא למימר דבתשרי עלה במחשבה לבראות ולא נברא עד ניסן' וכו' (תוס' ד"ה 'כמאן'; ר"ה כז,א). ממילא בניסן מתגלה כח התחדשות וגאולה כעין הבריאה שבפועל. לכן מובן שר"א שסובר שהגאולה בתשרי אומר 'בניסן נגאלו בתשרי עתידין ליגאל' (ר"ה יא,א), שלכאורה לא היה צריך לומר אלא רק 'בתשרי עתידים ליגאל', שהרי מה שנגאלו בניסן זה לא כשיטתו שמונה את מעלותיו של חודש תשרי, כך שאין טעם להזכיר זאת במילים שנראה שמשווה בין הדברים (שנגאלו ויגאלו)? בפשטות י"ל שכוונתו להדגיש שאע"פ שנגאלו בניסן בכ"ז יגאלו בתשרי. אולם נראה שיש בזה משום אימות לדברי ר"ת, שר"א מדבר על המחשבה, לא על הגילוי המעשי, לכן מדגיש שנגאלו בפועל בניסן, אבל הוא שמתייחס לגאולה בחלקה שכעין עלה במחשבה – שלא מתגלה במעשה גמור בעולם, זה יהיה בתשרי, כעין שבטלה העבדות בר"ה – בתשרי, שזה גילוי גאולה אבל לא בשלמות בגילוי שלם בעולם, שזה מופיע בניסן בו גילוי של בפועל ממש, ולכן בו נגאלנו ממצרים בפועל לגמרי. כיון שניסן זהו החודש של התחדשותינו בגלוי בעולם.