'מביאין לפני בעל הבית קערה שיש בה שלש מצות, ומרור וחרוסת וכרפס או ירק אחר (וחומץ או מי מלח), ושני תבשילין אחד זכר לפסח ואחד זכר לחגיגה, ונהגו בבשר וביצה … והבשר נהגו שיהיה זרוע, ונהגו שהבשר יהיה צלי על הגחלים, והביצה תהיה מבושלת (והוא הדין צלויה וכן נוהגין בעירנו)' (שו"ע או"ח סימן תעג סעיף ד). '(כג) ונהגו בבשר וביצה – וכ"ש אי בעי לעשות שני מיני בשר אחד צלי ואחד מבושל זכר לפסח וחגיגה דשפיר דמי, אלא דאף בביצה יצא בזה. ויש שכתבו דמה שבחרו בביעא כלומר: בעי רחמנא למפרק יתנא. ויש שכתבו משום דעושים אנו זכר לאבילות בית המקדש, שאין אנו יכולין להקריב קרבן פסח' (מ"ב). הוסיף על זה מרן גדול הדור הרה"ג חיים דרוקמן שליט"א (הגדה של פסח – 'לזמן הזה' עמ' 25-26) שבביצה יש ייחודיות שכמה שמתבשלת יותר כך מתקשה יותר (להבדיל משאר המתבשלים שמתרככים יותר), לכן זה רומז לבנ"י שכמה שיענו אתנו אנחנו רק מתחזקים. ועוד שזה דגם לגאולה, שקודם הפיזי נגאל ואח"כ מופיע הרוחני, כמו ביצה שקודם היא רק כחומר דומם ואח"כ מופיע האפרוח החי. אולי אפשר שעם הזמן אנשים נעשו עניים ולכן הוצרכו להביא דברים זולים, ולכן הביאו ביצה שהיא זולה; ובפרט ביצה כיון שמובא בגמ': 'חזקיה אמר: אפי' דג וביצה שעליו. רב יוסף אמר: צריך שני מיני בשר, אחד זכר לפסח וא' זכר לחגיגה' (פסחים קיד,ב). לכן הביאו דווקא ביצה כיון שהוזכרה, אולם זה בנוסף לבשר הזרוע, כדי לעשות בצורה כעין ביניים, שמביאים שני תבשילין כר”י, כיון שכך נפסק להלכה (כמו שמביא הרמב”ם בהל' חמץ ומצה ח,א), כשאחת מהן היא ביצה (כיון שהוזכרה ע”י חזקיה). אולי אפשר גם שהתרנגולת דוגרת על הביצה וכך יצא האפרוח, אבל אם לא תדגור הביצה תסרח ותאבד. כך גם היה עם בנ"י במצרים, אם ה' לא היה גואלנו מיד הינו נופלים לשער החמישים בשערי הטומאה ולא הינו יוצאים עוד, כי הינו נאבדים במצרים. זה נרמז בדגירה שזה חימום הביצה, שכך ה' הוציאנו ממצרים, וה' נמשל באש: “כי ה' אלקיך אש אכלה הוא" (דברים ד,כד), וכן התורה נמשלה אש: "הלוא כה דברי כאש נאם ה'” (ירמיהו כג,כט), כך שה' וקדושתו נמשלים באש – חום, כך שדומה להצלתנו ביציאת מצרים מהטומאה, ע"י שהוציאנו והעלנו לקדושה, ולכן נרמז בחום, כעין דגירה; וזה מתגלה בעוף כרמז לפס': "אתם ראיתם אשר עשיתי למצרים ואשא אתכם על כנפי נשרים ואבא אתכם אלי" (שמות יט,ד). לכן הביצה ששייך בה חובת דגירה כדי להביא חיות (ושלא תאבד חיותה) מסמלת כנגד יציאת מצרים שניתן לנו חיות ע”י הקב”ה. אולי אפשר גם לומר שהביצה היא במקום קרבן, כך שזה כרמז על קירבה לה', ולכן מרמזים בה על תיקון הפגם שהוביל לגלות מצרים שממנה נגאלנו. 'אמר רבי אבהו אמר רבי אלעזר: מפני מה נענש אברהם אבינו ונשתעבדו בניו למצרים מאתים ועשר שנים? מפני שעשה אנגרייא בתלמידי חכמים, שנאמר "וירק את חניכיו ילידי ביתו". ושמואל אמר: מפני שהפריז על מדותיו של הקדוש ברוך הוא, שנאמר "במה אדע כי אירשנה". ורבי יוחנן אמר: שהפריש בני אדם מלהכנס תחת כנפי השכינה, שנאמר "תן לי הנפש והרכוש קח לך"' (נדרים לב,א). ביצה היא כחומר שאח"כ יצא ממנו האפרוח החי, כך שרומז על שאברהם עשה שימוש אנגריא בת"ח כאילו הם סתם אנשים פשוטים בלא גילוי רוחני גדול, כעין ביצה שכרגע סתם חומר ולא מתגלה בו הרוחניות החיה שבאפרוח. כמו כן, זה כנגד שהפריז על מידותיו של הקב”ה, שאמר על א"י "במה אדע כי אירשנה", כאילו א"י היא סתם ארץ גשמית שלכן צריך חיזוק שנירש אותה; הרי א"י היא ארץ הקודש המוצרכת בשביל גילוי הקדושה שבנו (ולתיקון עולם), כך שודאי שנירש את הארץ כמו שה' הבטיח, כך שגם בזה דומה לביצה חומרית בלי גילוי של רוחני. הביצה גם מרמזת על אי גיור אנשי סדום – שאברהם לא עמד על לקיחת הנפשות לה', להבדיל מהרכוש שיכל לוותר עליו בלא בעיה, שכך זהו ביצה חומרית כחומר שעליו יכל לוותר, אבל לא אסור היה לוותר על הנפשות – הרוחניות שיכל להוציא מזה (כמו אפרוח שיצא עם רוח חיה מהביצה). [נראה ששלושת אלו מרמזים על שלושת השלמויות – א"י, תורת ישראל ועם ישראל; א"י זהו שהפריז על מידותיו של ה' בקשר לא"י, תורת ישראל זהו שעשה שימוש בת"ח לומדי התורה, ןעם ישראל זהו גיור – שנכנסים לבנ"י]. לכן בליל הסדר שזה כעין יציאת מצרים (שצריך לראות עצמנו כיוצאים ממצרים) לאחר שתוקנו פגמים אלו (שנענשנו בגלות) אנו מרמזים על קשר לה' בנתינת ביצה כעין כנגד קרבן חגיגה לה', שמתקשרים לה' (כבקרבן) לאחר תיקון הפגמים שהובילו לירידה לגלות מצרים.