כידוע בנ"י במצרים נפלו במ"ט שערי טומאה עד שכמעט הגיעו לשער החמישים שאז לא היו יוצאים, ביציאתם התעלו לחמשים שערי הקדושה ולכן זה נרמז בתורה בכך שנזכרת יציאת מצרים חמישים פעם, כמובא בזוהר: 'וּבְּגִין כָּךְ תִּשְׁכַּח בְּאוֹרַיְיתָא חַמְשִׁין זִמְנִין יְצִיאַת מִצְרַיִם, לְאַחֲזָאָה לְכָל בְּנֵי עָלְמָא חַסְדָּא דַּעֲבַד קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא עִם יִשְׂרָאֵל, דְּאַפֵּיק יַתְהוֹן מֵאִינוּן חֵילִין דִּמְסָאֲבוּ, וְאָעֵיל לוֹן לְגוֹ חֵילִין דְּדַכְיוּ, דְּהַיְינוּ חַמְשִׁין תַּרְעִין דְּסוּכְלְתָנוֹ' (זוהר חדש, תחילת  יתרו) ['וּמִשּׁוּם כָּךְ תִּמְצָא בַּתּוֹרָה חֲמִשִּׁים פְּעָמִים יְצִיאַת מִצְרַיִם, לְהַרְאוֹת לְכָל בְּנֵי הָעוֹלָם הַחֶסֶד שֶׁעָשָׂה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עִם יִשְׂרָאֵל שֶׁהוֹצִיא אוֹתָם מֵאוֹתָם כֹּחוֹת הַטֻּמְאָה, וְהִכְנִיס אוֹתָם לְתוֹךְ כֹּחוֹת הַטָּהֳרָה, שֶׁהַיְנוּ חֲמִשִּׁים שַׁעֲרֵי בִינָה']. כיון שכך נזכר בתורה (חמישים) מובן שזה דבר יסודי ביותר בגלות מצרים ובגאולה ממנה, לפי זה אולי אפשר להבין את הדרשה על הפס' "וחמשים עלו בני ישראל מארץ מצרים" (שמות יג,יח); 'ד"א: וחמושים עלו – אחד מחמשה. ויש אומרים: אחד מחמשים' וכו' (מכילתא). שלכאורה זהו דרשה קשה ביותר, וכי כ"ך הרבה מתו במצרים (ועוד בלי שישימו לב המצרים)? אלא נראה שזהו לדרשה כביכול אחד מחמישים, שזה מבטא שכל אחד "עלה … ממצרים" בהתעלות של חמישים – מכמעט השער ה-נ' בטומאה התעלו ל-נ' שערים של הקדושה. אולי בשל כך בגזרת הגלות נאמר "ועבדום וענו אתם ארבע מאות שנה" (בראשית טו,יג). שזה היה צריך להיות גילוי של נפילה עד כמעט שער ה-נ' כדי שמתוך הנפילה תהיה התעלות גדולה וחזקה לחמישים שערי בינה שמתגלים בבנ"י. לכן זה גילוי של חמישים שמתוך זה מתגלה מעלת בנ"י שנרמזים בשמונה, כמעל הטבע – שדבקים בקדושה שהיא מעל הטבע הגשמי, ואף לכן זה בא לידי ביטוי בגילוי בברית מילה ביום השמיני להראות שחיבורנו לקב"ה זה משהו מעל הטבע (מצד הנשמה שדבוקים בה', גם כשחוטאים עדיין בנים לה'); לכן בנ"י נקראים ע"ש המילה 'מולים' (משנה נדרים ג,יא) כיון שזה מבטא את מהותנו. כך יוצא חמישים כפול שמונה שווה ארבע מאות, שזה הזמן שבו היה צריך לגלות דבר זה בשעבוד ונפילה בטומאה ובסוף העליה ממנה. הרמז לחמישים ביציאה כמו שאמרנו בדרשה במכילתא זה בפס' "וחמשים" (שבקריאתו בלא ניקוד נקרא חמישים, שעלו ממצרים בעניין חמישים), שפשוטו זה חמושים בנשק, כרמז שהעליה לקדושה נרמזת בנשק ומלחמה, שזהו רמז למלחמתה של תורה (קידושין ל,ב), שדרך התורה אנו פועלים את ההתעלות בחמישים שערי בינה. נראה שזהו טעמו של ר"א לגלות מצרים: 'אמר רבי אבהו אמר רבי אלעזר: מפני מה נענש אברהם אבינו ונשתעבדו בניו למצרים מאתים ועשר שנים? מפני שעשה אנגרייא בתלמידי חכמים, שנאמר "וירק את חניכיו ילידי ביתו"' (נדרים לב,א). כיון שהיה בזה משום ביטול תורה ושימוש בלומדי תורה, לכן כנגד זה בא לידי גילוי הנפילה בטומאה בגלות מצרים, עד סיומה בהתעלות המתגלה בחמישים שערי בינה של תורה. שכך יש גילוי כנגד תורה ובצורה של אנגריא שזה עבודת המלכות, שכך השתעבדו בעבדות למלכות מצרים. בפרט שאברהם עשה זאת כדי להציל את לוט ואנשי סדום שהיו אנשים רעים מאוד, ולכן כנגד זה השתעבדו במצרים שהם אנשים רעים מאוד ולכן התעללו בבנ"י בשעבוד. לכן היו צריכים להשתעבד ארבע מאות שנה, כנגד גילוי בנ"י שאנו רחמנים – ההפך ממצרים, וכך מתעלים מטומאת מצרים הרעים לחמישים שערי בינה בקדושה שמתגלה בטוב וחסד (שהתורה והליכה אחר ה' קשור לחסד [סוטה יד,א]), ולכן זה חמישים (שערי בינה מול טומאה) ושמונה (מילה – בנ"י מול מצרים) שזהו ארבע מאות. אולי לדעה של אנגריא בת"ח, זה התגלה בארבע מאות שנה כנגד האות ת' שהיא סוף האותיות, ולכן כעין מרמזת על כל האותיות שעברו אותם עד אליה, כרמז לתורה הנכתבת באותיות עבריות. עוד סיבה המובאת בגמ' (שם) על סיבת הגלות: 'ורבי יוחנן אמר: שהפריש בני אדם מלהכנס תחת כנפי השכינה, שנאמר "תן לי הנפש והרכוש קח לך”'. אולי 400 שנה כרמז לתיקון העולם שמתחיל להתגלות באברהם, שהוא מתחיל את אלפים שנות תורה: 'שני אלפים תורה מאימת? ... אלא (בראשית יב, ה) מ"ואת הנפש אשר עשו בחרן"' וכו' (ע”ז ט,א). יוצא שאלפים שנות תורה מתחילות בגיורי אברהם (שזהו הנפש שעשו בחרן – שגיירו גיורים), ולכן כיון שלא גייר את השבויים שהציל, זה עלה כנגד התחלתו את זמן תיקון העולם שמתחיל אצלו (בגיוריו) ונמשך ארבעת אלפים שנה (אלפים 'תורה' ואלפים 'ימות המשיח'), לכן כנגד אי גיורם נגזר ארבע מאות שנה (כמיעוט בעשירית שכך עדיין דומה). כמו”כ אפשר שזה גם כנגד אנגריא בת”ח, שזה כנגד הזמן של גילוי תיקון העולם ע”י התורה, שזה מאברהם ארבעת אלפים שנה. אפשר גם שארבע מאות כנגד שלא גייר, שלזה מתגלה שתיקון העולם (כעין הגיור שזהו לתקנם) נעשה דרך ההמשכיות בדורות – שמתקנים במשך הדורות, ולכן זה מתגלה במאה כנגד גיל אברהם בהולדתו את יצחק ממשיכו בקודש (שמאז [מהולדתו] נספר ארבע מאות שנה [רש”י; בראשית טו,יג] כיון שקשור לגילוי זה), וזה כפול ארבע כנגד שם הויה אותו אנו מגלים בעולם בתיקון העולם (וכן יציאת מצרים הייתה מעל הטבע ולכן זה מתגלה בכח גילוי שם הויה [ראה 'תורת המקרא' “וארא” למרן פאר הדור הרה”ג שלמה גורן זצוק”ל זיע"א]), שמתגיירים האנשים בעקבות כך, ולכן כיון שלא קירב את שבויי המלחמה נענשנו בארבע מאות שנה בגלות מצרים להרגיש מה התוצאה של טומאת-מעשי הגויים בעולם. כמו כן זה מתגלה במאה (של הולדת יצחק) כפול ארבע כנגד ארבעת הגלויות בהם אנו מגיירים בעולם: 'ואמר ר"א: לא הגלה הקדוש ברוך הוא את ישראל לבין האומות אלא כדי שיתוספו עליהם גרים, שנאמר (הושע ב, כה) "וזרעתיה לי בארץ", כלום אדם זורע סאה אלא להכניס כמה כורין!' (פסחים פז,ב). לכן כיון שלא גייר את השבויים (שהם היו בגלות אצל ארבעת המלכים) זה מתבטא כנגד הגיורים שבמשך הדורות בגלויות, שהם ארבע גלויות (גם כעין מול ארבעת המלכים), שמצרים הייתה כראש כנגד כולם, ולכן זה מתגלה בארבע מאות שנות גלות במצרים. הדעה שגלות מצרים כנגד דברי אברהם: 'ושמואל אמר: מפני שהפריז על מדותיו של הקדוש ברוך הוא, שנאמר "במה אדע כי אירשנה?"' (נדרים שם), כיון שהיה בזה פגם בגילוי של א”י, לכן נענש בגלות מהארץ למשך זמן המתגלה כגודל א”י (אותה נאמר לו שירשו, וירשו בניו), שזהו ארבע מאות פרסה (כמשמע מכמה מקומות בחז”ל, ומובא במפורש ברש”י בבמדבר יג,כה), ולכן גלות מצרים היא ארבע מאות שנה כנגד גודל א”י. אולם כיון שכמעט נפלו לשער החמישים שערי טומאה ואז לא היו יוצאים יותר, לכן ה' ריחם עלינו והמיר זאת להחשב ארבע מאות שנה מהולדת יצחק שהוא מבטא את הקשר לא”י (שהיה אסור לו לצאת מהארץ [ב”ר סד,ג]), ובפועל היה זה 210 שנים, כנגד שבנ”י ירדו למצרים שבעים נפש שזה כנגד שבעים אומות כרמז תיקון העולם, שעיקרו נעשה מא”י, וזה כפול שלוש כנגד זכות שלושת האבות, שלהם הובטחה הארץ (כך שיש גילוי של חיבור לארץ) לכן יש דרכם גילוי לתיקון הפגם שהתגלה באברהם בקשר לארץ, ולכן דרכם כח לגאולה מגלות מצרים, שזהו "ויזכר אלקים את בריתו את אברהם את יצחק ואת יעקב” (שמות ב,כד). בנוסף שלוש מרמז על גילוי קדושה בארץ בהיותנו בה, שזהו גילוי בשמיטה שבה יש חלוקת הארץ לשלוש: 'שלש ארצות לביעור: יהודה, ועבר הירדן והגליל' (משנה שביעית ט,ב). כך יוצא שבעים כפול שלוש שזהו 210 שנה שאז נגאלו. גם נראה שא”י היא ארץ שהיו בה שבעת העממין, לכן כנגד הארץ זהו שבע וכפול שלושים כנגד סתם נזירות שהיא שלושים יום (משנה נזיר א,ג), ונזירות זה סבל (שמזיר עצמו מהיין) לגילוי קדושה, ולכן כעין רמז לגלות בנ”י במצרים שהייתה סבל והיא נועדה כדי לצאת ולהתחבר לקדושה, וכך יוצא 210 שנים. לדעה שלא גייר את השבויים שהציל, נראה שהשתנה ל-210 ע”י שמרמז לשבעים כנגד שבעים אומות אותם אנו מתקנים בגיורים, וזה כפול שלוש כנגד שלושת האבות שהם שורש בנ”י ומהם אנו פועלים וממשיכים לתיקון העולם, לכן זהו 210 כתיקון לגיורים. לדעה שגלות מצרים באה על אנגריא בת"ח, זה בא לידי קיצור ל-210 כנגד שבעים הזקנים שהם הת"ח, וזה כפול שלוש כנגד שהם ממשיכים תורה בכל בנ"י, והחיבור של בנ"י לתורה נעשה עם ההכנה של שלושת ימי ההגבלה במתן תורה. או כנגד שלושת האבות שבזכותם (שה' בחר בהם, ובנו כהמשכם) אנו קשורים לתורה. או כנגד שבשחרור עבד עברי התורה מצווה לתת לו משלושה דברים: “וכי תשלחנו חפשי מעמך לא תשלחנו ריקם. העניק תעניק לו מצאנך ומגרנך ומיקבך אשר ברכך ה' אלקיך תתן לו" (דברים טו,יג-יד). לכן במספר שלוש יש רמז לגילוי תורה בשחרור מעבדות, שכך מכפר על כעין שעבוד – שימוש אנגריא בת"ח שעשה אברהם, וכך כשמוכפל בשבעים שזה גילוי תורה בשבעים הזקנים, יש בזה גילוי לתיקון משימוש בת"ח, שמגלה על שחרור עבד המכפר (כמו שאמרנו) וכן שיש בנו גילוי של ת"ח (דרך שבעים הזקנים) ולכן לא ראוי שנשתעבד, ולכן זה בא לידי גילוי ב-210 שנים בגלות מצרים שמספיק בכדי לתקן את השימוש באנגריא בת”ח שעשה אברהם.