"זֹאת תִּהְיֶה תּוֹרַת הַמְּצֹרָע בְּיוֹם טָהֳרָתוֹ... וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי יִקַּח שְׁנֵי כְבָשִׂים... וְלָקַח הַכֹּהֵן אֶת הַכֶּבֶשׂ הָאֶחָד וְהִקְרִיב אֹתוֹ לְאָשָׁם... וְשָׁחַט אֶת הַכֶּבֶשׂ בִּמְקוֹם אֲשֶׁר יִשְׁחַט אֶת הַחַטָּאת וְאֶת הָעֹלָה"

(ויקרא יד, ב-יג)

ביום השמיני לטהרתו מביא המצורע מספר קורבנות, וביניהם כבש אחד לקרבן אשם, המשלימה את טהרתו. קורבן זה נשחט אף הוא מצפון למזבח, ככל קורבני האשמות, שדינם הושווה לקורבנות חטאת ועולה, הנשחטים אף הם בצפון. אלא שאם היינו זוכרים את האמור בפרשת "צו", לבטח היינו שואלים את ששאלו כאן חז"ל ובעקבותיהם רש"י בפרשתנו: הלא דין זה כתוב כבר במפורש, בפרשה הכללית של קורבן אשם (ויקרא ז, ב): "בִּמְקוֹם אֲשֶׁר יִשְׁחֲטוּ אֶת הָעֹלָה יִשְׁחֲטוּ אֶת הָאָשָׁם", כלומר, קיים כבר פסוק שמשווה בין מקום שחיטת האשם והעולה, ומדוע שב הכתוב ושנה הלכה זו באשם מצורע? אין התורה חוזרת סתם על פסוקים. אומנם רש"י הביא כאן את תירוצם של חז"ל, אך אם מותר, נאמר בעזרת ה' רעיון נוסף, על דרך שאמרו חז"ל ששבעים פנים לתורה (במדבר רבה יג, טו).

ראשית, יש להבין מהו באמת טעם הלכה זו? מדוע נקבע שקרבן העולה נשחט דווקא בצפון המזבח, ולא בכל שטח העזרה?

עונה הגמרא: כדי להסוות את החוטאים. העולה נשחטת דווקא בצפון, כדי שהשוחט קורבן אשם או חטאת באותו מקום, יראה כאילו שוחט את קורבן העולה. הבאים לעזרה שיראוהו מקריב בצפון, יחשבו שמן הסתם מביא הוא קורבן עולה ולא קורבן אשם שבא לכפר על חטא שעשה (סוטה לב, ב). רק הכוהנים העוסקים בהקרבת הקורבן, צריכים לדעת איזה קורבן בדיוק לפניהם - הן לשם הכוונות הדרושות, והן כדי לבצע את פרטי הדינים המיוחדים לכל קורבן, אבל אנשים אחרים, אינם צריכים לדעת שאדם זה חטא.

התורה שבה והדגישה שקרבן אשם נשחט בצפון המזבח, והדגשתה באה דווקא באשם מצורע, כדי ללמד שאפילו את המצורע אסור להעמיד בסכנת הבושה. גם קורבן המצורע, חייב להישחט במקום בו איש לא יבחין שאדם זה חטא. הצורך בנתינת דגש זו באה דווקא בקרבן אשם שמביא המצורע שכשל וחטא באחד מהחטאים החמורים ביותר והוא - לשון הרע, שחז"ל התייחסו בחומרה קיצונית והתבטאו בחריפות על עוון חטא לשון הרע, ובין השאר הישוו חז"ל את החוטא בלשונו, לאדם העובר על גילוי עריות, שפיכות דמים ועבודה זרה גם יחד (ערכין טו, ב). במקום אחר הגדילו ואמרו, שלשון הרע אפילו חמור משלושת חטאים אלה יחדיו, ולכן לא היינו חושבים שאם אדם כזה יעמוד בסכנת בושה זה כל כך נורא.

לכן דווקא בקרבן אשם המצורע רצו חז"ל להדגיש לנו את החובה שלא לבייש עוברי עבירה. רוצה התורה ללמד אותנו עיקרון חשוב - שמירה קפדנית על כבודו של צלם אלוקים בכלל, ושל איש ישראל בפרט (אבות ג, יד): "חִבָּה יְתֵרָה נוֹדַעַת לוֹ שֶׁנִּבְרָא בְצֶלֶם" - התורה דואגת שלא תיווצר אפילו אפשרות לפגיעה בכבודו ושמישהו יגלה שמקריב זה חטא.

הרב יוסף אליהו שליט"א, מהספר: "שיחות לספר ויקרא", משנת הרב אביגדור הלוי נבנצל שליט"א