בהפטרת פרשת שמיני קוראים על העלאת ארון הברית ע”י דוד לירושלים ומותו של עוזה, שזה מובן שדומה למסופר בפרשת שמיני על מות בני אהרן, ולכן זו הפטרה הדומה למסופר בפרשה. (ראה הסבר והרחבה בעניין חטא עוזה ב'הקדושה והטהרה' למרן גדול הדור הרה"ג חיים דררוקמן שליט"א). אולי אפשר שכיון שדומים זה סימן ששורש המקרה של עוזה נעוץ במקרה של נדב ואביהוא, שהנ"ך יסודו בתורה: 'יתיב רבי יוחנן וקא מתמה, אמר: מי איכא מידי דכתיבי בכתובי דלא רמיזי באורייתא?' (תענית ט,א) 'ולא רמזה – משה באורייתא, שהחומש הוא יסוד נביאים וכתובים ובכולן יש סמך למצוא מן התורה' (רש"י). [אמנם ר"י התבטא על הנ"ך, אולם ברור שזה גם חל על כל הנעשה בעולם, שהרי ה' ברא את העולם ע"פ התורה (ב”ר א,א), וממילא ברור שהכל גנוז בתורה]. נראה שאולי לזה רמזו חז"ל: '"וּמַטְּךָ אֲשֶׁר הִכִּיתָ בּוֹ אֶת הַיְאֹר", מִפְּנֵי הַתַּרְעֹמֶת. וְזֶה אֶחָד מִשְּׁלֹשָׁה דְּבָרִים שֶׁיִּשְׂרָאֵל מִתְרַעֲמִין עֲלֵיהֶם, וְהָיוּ אוֹמְרִים: "מִינֵי פֻרְעָנוּת הֵן!", וְאֵלּוּ הֵן: הַקְּטֹרֶת, וְהָאָרוֹן, וְהַמַּטֶּה. אָמְרוּ: הַקְּטֹרֶת הַזּוֹ, שֶׁלְּפֻרְעָנוּת הִיא! הִיא הָרְגָה נָדָב וַאֲבִיהוּא, שֶׁנֶּאֱמַר: (וַיִּקְרָא י,א) "וַיִּקְחוּ בְנֵי אַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא אִישׁ מַחְתָּתוֹ, וַיִּתְּנוּ בָהֵן אֵשׁ וַיָּשִׂימוּ עָלֶיהָ קְטֹרֶת". לְכָךְ יָדְעוּ כָּל יִשְׂרָאֵל שֶׁהִיא שֶׁל כַּפָּרָה, שֶׁנֶּאֱמַר: (בְּמִדְבַּר יז,יב) "וַיִּתֵּן אֶת הַקְּטֹרֶת וַיְכַפֵּר עַל הָעָם". אָמְרוּ: הָאָרוֹן הַזֶּה, שֶׁלְּפֻרְעָנוּת הוּא! הוּא הִכָּה אֶת עֻזָּה, שֶׁנֶּאֱמַר: (שְׁמוּאֵל ב ו,ז) "וַיִּחַר אַף ה' בְּעֻזָּה". הִכָּה בְאַנְשֵׁי בֵית שֶׁמֶשׁ, שֶׁנֶּאֱמַר: (שְׁמוּאֵל א ו,יט) "וַיַּךְ בְּאַנְשֵׁי בֵית שֶׁמֶשׁ". לְכָךְ יָדְעוּ יִשְׂרָאֵל שֶׁלִּבְרָכָה הוּא עַתָּה, שֶׁנֶּאֱמַר: (שְׁמוּאֵל ב ו,יא-יב) "וַיֵּשֶׁב אֲרוֹן ה' בֵּית עֹבֵד אֱדֹם הַגִּתִּי שְׁלֹשָׁה חֳדָשִׁים, וַיְבָרֶךְ ה' אֶת עֹבֵד אֱדֹם וְאֶת כָּל בֵּיתוֹ. וַיֻּגַּד לַמֶּלֶךְ דָּוִד לֵאמֹר: בֵּרַךְ ה' אֶת בֵּית עֹבֵד אֱדֹם וְאֶת כָּל אֲשֶׁר לוֹ בַּעֲבוּר אֲרוֹן הָאֱלֹקים, וַיֵּלֶךְ דָּוִד וַיַּעַל אֶת אֲרוֹן הָאֱלֹקים מִבֵּית עֹבֵד אֱדֹם עִיר דָּוִד בְּשִׂמְחָה"' וכו' (מכילתא שמות יז,ה [מַסֶּכְתָּא דְוַיַּסַּע, פָּרָשָׁה ו]). שדימו בדברי התרעומת וההרגעה בין הקטרת והארון – בין מות בני אהרן ומות עוזה. נראה שלכן יש למצוא דימוי בין שני המקרים, בהיותו כפועל יוצא הגנוז בשורשו במקרה הראשון. אצל עוזה היו שני אחים שפעלו, שנהגו בעגלה, ועוזה מת, שכך זה דומה לבני אהרן שהיו ארבעה שפעלו במשכן, ושנים מהם שזה חציים מתו, שכך מות עוזה זה חצי, אחד מהשנים שנהגו את העגלה. בני אהרן מתו בקשר לקה"ק, כמו שמות עוזה קשור בארון שהוא הכלי קודש שיש בקה"ק. יותר מזה, מובא על מיתת בני אהרן: 'בר קפרא בשם ר' ירמיה בן אלעזר אמר: בשביל ד' דברים מתו בניו של אהרן: על הקריבה, ועל הקרבה, על אש זרה ועל שלא נטלו עצה זה מזה. על הקריבה – שנכנסו לפני ולפנים, ועל ההקרבה – שהקריבו קרבן שלא נצטוו. על אש זרה – אש מבית כירים הכניסו. ועל שלא נטלו עצה זה מזה, שנאמר (ויקרא י, א): "איש מחתתו" – איש מעצמו עשו, שלא נטלו עצה זה מזה' (ויק"ר כ,ח). שכך בדומה אצל עוזה הוא התקרב ונגע בארון שהיה אסור לו, כמו הקריבה לפני ולפנים של בני אהרן (לקה”ק שם הארון); והנה להבדיל מהם לאהרן היה מותר להיכנס לקה”ק בכל זמן שירצה ובלבד שיעשה כסדר של יוה”כ (ויק”ר כא,ז), כך שיש הבדל באדם, זהו כבעוזה שהוא לא היה לוי ולכן בכלל לא היה אמור להתעסק בהעלאת הארון ובטח שלא לגעת. עוזה תפס את הארון כדי לא יפול, שזהו כמו שבני אהרן הקריבו קרבן שלא הצטוו, שלא היה עליו לעשות מעשה שקשור לקודש – לארון. בני אהרן הכניסו אש זרה – מחול לקודש, שכך בעוזה הוא חטא שחשב שהארון יפול, כאילו זה ארון חולין שיכול ליפול, במקום לדעת שהארון לא יכול ליפול, שהרי אפילו הוא היה נושא את נושאיו (סוטה לה,א), לכן זה דומה למה שהכניסו אש זרה של חולין. עוזה פעל על דעת עצמו, שהלך לתפוס את הארון, ולא התייעץ מה צריך לעשות, שזהו כמו אצל בני אהרן שכל אחד פעל על דעת עצמו מבלי להתייעץ באחרים. אצל בני אהרן יצא שם רע לקטרת עד לאחר זמן, אצל קרח, שאז ראו שהיא טובה, כך גם בעוזה ראו את הארון כפוגע עד לאחר זמן, לאחר שלושה חודשים, שאז ראו כולם שבית עבד התברך בגללו ואמרו זאת לדוד. 'דרש רבא: מפני מה נענש דוד? מפני שקרא לדברי תורה זמירות, שנאמר (תהלים קיט, נד) "זמירות היו לי חוקיך בבית מגורי". אמר לו הקב"ה: ד"ת שכתוב בהן (משלי כג, ה) "התעיף עיניך בו ואיננו" אתה קורא אותן זמירות? הריני מכשילך בדבר שאפילו תינוקות של בית רבן יודעין אותו, דכתיב (במדבר ז, ט) "ולבני קהת לא נתן כי עבודת הקודש" וגו'' (סוטה שם). יוצא שמות עוזה קשור בעצם לדוד, כך גם מות בני אהרן מיתתם קשורה לאדם אחר – לאהרן: '"הנותרים" – מן המיתה, מלמד שאף עליהם נקנסה מיתה על עון העגל. הוא שנאמר (דברים ט) "ובאהרן התאנף ה' מאד להשמידו", ואין השמדה אלא כלוי בנים, שנא' (עמוס ב) "ואשמיד פריו ממעל"' וכו' (רש"י; ויקרא י,יב). בשניהם (דוד ואהרן) היה בזה מעשה שקשור לפגיעה בתורה, העגל פגם במתן תורה, וקריאת התורה כזמירות זה כזלזול בתורה – שזהו פגיעה במעלתה (והארון הוא כגילוי המשך כח מתן תורה, שבארון יש את הלוחות שנתנו במתן תורה, כך שקשור מתן תורה והארון – שזהו מעשה אהרן שנעשה במתן תורה ומעשה דוד שהיה קשור לארון). ישנה מחלוקת בפירוש הנאמר בפס' על סיבת מותו של עוזה, שנענש "על השל": '(שמואל ב ו, ז) "ויחר אף ה' בעוזא ויכהו שם על השל" וגו'. רבי יוחנן ור"א, חד אמר: על עסקי שלו, וחד אמר: שעשה צרכיו בפניו' (סוטה שם). 'על עסקי שלו – שגגה ששגג לאחוז בו. שעשה צרכיו – ושל לשון "כי ישל זיתך" (דברים כח), "ובשלייתה" (שם), דבר המוטל מלמעלה למטה' (רש"י). שנראה שזה כעין דימוי למחלוקת מה הדבר עליו מתו בני אהרן (מה למדים מהפס' שנאמרו על חטאם): '"בקרבתם לפני ה' וימותו" – ר' יוסי הגלילי אומר: על הקְריבה מתו ולא מתו על ההקרבה. ר' עקיבא אומר: "בקרבתם לפני ה' וימותו", וכתוב אחד אומר "ויקריבו לפני ה' אש זרה" (ויקרא י); הכריע "בהקריבם אש זרה לפני ה'" (במדבר ג, במדבר כו) – הוי על ההקרבה מתו ולא מתו על הקריבה' (ספרא ויקרא טז,א). הסיבה שמתו בשל הקריבה, שנכנסו לפני ולפנים, זהו כדעה שהשל זהו עסקי שלו – השגגה שתפס את הארון בידיו (בגופו), שזהו דומה לכניסה של בני אהרן בגופם לקה"ק (שם הארון). הסיבה שמתו בשל ההקרבה של אש זרה, זהו גילוי של פגם בקודש, שזה דומה למה שעשה צרכיו לפני הארון שזהו גילוי של פגם (זלזול) בקודש; גם עשיית צרכיו נרמז בלשון הטלה מלמעלה למטה, שכך גם באש זרה זהו כהפיכת אש של קודש של מעלה בקרבן כשר, לאש זרה השייכת למטה ולא לקדושה של מעלה, שזהו כהטלת הקודש מלמעלה למטה. (וכמו שבספרא מובא בסוף דעת ראב"ע שנענשו על שניהם, כך גם נראה שבמות עוזה זה על שני הדברים). במיתת בני אהרן באה יראת ה' לבנ"י: “ויאמר משה אל אהרן הוא אשר דבר ה' לאמר בקרבי אקדש ועל פני כל העם אכבד" (ויקרא י,ג); וכך גם במות עוזה באה יראת ה', כמו שמתגלה בדוד: “וירא דוד את ה' ביום ההוא" וגו' (שמואל ב ו,ט).