"עַל יְדֵי הַתַּעֲנִית נִכְנָע וְנֶחֱלָשׁ הַלֵּב וְנִתְבַּטֵּל כָּל הָרְצוֹנוֹת הָאֲחֵרִים שֶׁלּוֹ מִפְּנֵי רְצוֹן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא... כִּי עַל-יְדֵי הַתַּעֲנִית נִבְנֶה קוֹמַת וְחִיּוּת הַשִּׂמְחָה... וְזֶה שֶׁכָּתוּב (תְּהִלִּים צ): "שַׂמְּחֵנוּ כִּימוֹת עִנִּיתָנוּ", 'עִנִּיתָנוּ' לְשׁוֹן תַּעֲנִית, הַיְנוּ שֶׁתִּהְיֶה הַשִּׂמְחָה כִּימוֹת הַתַּעֲנִית". 

(ליקוטי מוהר"ן, חלק א, קעט)

רבי נחמן הכיר במעלתה של התענית וידע שבגבולות מסוימים אנו זקוקים לה. מהי אם כן מעלתה של התענית?

התענית נוברת בתוך תוככי הנפש שלנו ומצליחה להיכנס אל המקומות הכי קיומיים והכי פשוטים שבתוכנו, וכשאדם מענה את עצמו, מתחיל הוא לנבור במקום האגואיסטי שבו, שרוצה לקחת עוד ועוד ומתוך כך ילמד אולי גם לתת ולהגיע למקום שבו הוא יכול למצוא בתוכו את הכוח להעניק לאחר, לחסוך ולקחת מעצמו ולהתמסר ולהרגיש שייכות אל מי שמעבר לו.

אם נבחן את שורשי התרבות של ימינו, נגלה כי כל התרבות העכשווית נעוצה בשיח שנקודתו המרכזית נשענת על מידת הלקיחה לעצמי.

בפסוק (תהלים ק, ג): "דְּעוּ כִּֽי ה' הוּא אֱלֹקִים הוּא עָשָׂנוּ ולא [וְלוֹ] אֲנַחְנוּ עַמּוֹ וְצֹאן מַרְעִיתוֹ", יש שתי גרסאות - קרי הגורס "לו אֲנַחְנוּ" וקרי הגורס "לא אֲנַחְנוּ".

אף שנראה כי יש סתירה בין שתי האפשרויות בפסוק, למעשה אין ביניהן סתירה, שתי האפשרויות הן אמת, ולא זו בלבד, אלא שיש קשר ביניהן. יש זיקה בין המקום שבו אדם שולל את עצמו ומוכן להגיד "לא אני" - אני לא העניין פה, ובין השייכות המתבטאת במילים "לו אני". ככל שאדם מוכן לבטל את עצמו - "לא אני", הוא מגלה גם את השייכות שלו אל זולתו, אל מי שמחוצה לו - "הוּא עָשָׂנוּ וְלוֹ אֲנַחְנוּ". ככל שאני מתבונן ומפנים את הנקודה, שלא אני עשיתי את עצמי, כך אני מכיר את השייכות אל הקב"ה ואל הזולת שאני חי בשבילו ולמענו.

הידיעה שלא אני צריך "לעשות את עצמי" היא הקלה גדולה, בשונה מכפי שמחנכים אותנו בתרבות המערב לחיי הישגיות והצלחה ולכן אין לי ברירה אלא לקחת. אם החיים הם מטרה כשלעצמה, הרי שהם מותירים את האדם עם הברירה המתמדת שבין להיות ובין לחדול. החיים הופכים למצוקה ולכורח, המכריח את האדם לקחת על מנת לחיות.

רבי נחמן מציע לנו פה תרבות אחרת - חיים המגויסים למען מטרה עליונה, מגלים שגם אם יוותר האדם על אותן ידיים לוקחות, גם אם יפסיק להוכיח ולהצדיק את חייו ואף יותר מכך, יהיה מוכן להתמסר ולתת, עדיין יישארו לו חייו במתנה. הוא יגלה ש"הוּא עָשָׂנוּ וְלוֹ אֲנַחְנוּ". כשעצם קיום החיים לא נמצא בסכנה מתמדת אלא תחת חסותו של הקב"ה, יכול גם האדם ביתר קלות לתת, להתמסר ולהיות למען זולתו - "לו אֲנַחְנוּ".

כשאדם עושה חסד, הרגשה נעימה מתפשטת בגופו וחיוך רחב מתפשט בכל איברי גופו. ויש לדעת שזה לא רק החיוך שלו, אלא גם החיוך של הקב"ה. ע"י החסד שהאדם עושה הוא מצטרף לחסד האלוקי הזורם במציאות ועל כן גם מקבל משהו מן הכוחות והשפע שלהם לעצמו - "שֶׁעַל יְדֵי הַתַּעֲנִית נִכְנָע וְנֶחֱלָשׁ הַלֵּב... עַל-יְדֵי הַתַּעֲנִית נִבְנֶה קוֹמַת וְחִיּוּת הַשִּׂמְחָה".

התענית מלמדת את האדם הכנעה. מה טפל ומה עיקר, מה זמני ומה נצחי, מה חיצוני ומה פנימי, זיכרון אשר כל כך מיטשטש בחיי היומיום הסואנים.

הרב דן האוזר, מהספר: "על קצה בהונות ההוויה - לעומק תורותיו של רבי נחמן"