פרשת השבוע - ויקרא
"וַיִּקְרָא אֶל מֹשֶׁה וַיְדַבֵּר ה' אֵלָיו מֵאֹהֶל
מוֹעֵד לֵאמֹר" (ויקרא א, א)
על כך שמשה רבינו לא נכנס לאוהל מועד, עד אשר ה' קרא לו
להיכנס, מובא במדרש הדברים הבאים (ויקרא רבה [וילנא], ויקרא א, טו):
" 'וַיִּקְרָא אֶל מֹשֶׁה וַיְדַבֵּר ה' אֵלָיו' -
מיכן (מכאן) אמרו: כל תלמיד חכם שאין בו דעת, נבלה טובה הימנו. תדע לך, שכן צא
ולמד ממשה, אבי החכמה אבי הנביאים, שהוציא ישראל ממצרים, ועל ידו נעשו כמה נסים
במצרים ונוראות על ים סוף, ועלה לשמי מרום והוריד תורה מן השמים, ונתעסק במלאכת
המשכן - ולא נכנס לפני ולפנים עד שקרא לו, שנאמר (ויקרא א, א): 'וַיִּקְרָא אֶל
מֹשֶׁה וַיְדַבֵּר ה' אֵלָיו' ".
המדרש פותח במילים: "כל תלמיד חכם שאין בו דעת,
נבלה טובה הימנו!" ועל מי המדובר כאן? על משה רבינו, אבי הנביאים, אבי
החכמה! מי שהוציא את ישראל ממצרים, עלה לשמי מרום והוריד תורה מן השמים! משה רבינו
ע"ה היה נאמן לקדוש ברוך הוא, כמו שנאמר "בכל ביתי נאמן הוא", היה
ה"אדריכל" ומקים בניית המשכן. ועם כל זה אומר המדרש, אם היה נכנס בלי
שיקראו לו, ללא רשות, נחשב הוא כתלמיד חכם שאין בו דעת ונבלה טובה הימנו!
והדברים מתמיהים, כי לדברי המדרש, אילו היה משה רבינו נכנס
מעצמו למשכן בלא הזמנה מאת ה' יתברך, הייתה יורדת גדולתו עד כדי שהיה ראוי לומר
עליו ח"ו שנבלה טובה הימנו, וכל כך למה, מפני חוסר דעת, דרך ארץ. וזאת על אף
שמשה רבינו הוא היה זה שהקים את המשכן וטרח הרבה בבנייתו, וזה היה המקום הטבעי
ביותר של משה רבינו לשהות בו, ואף על פי כן אומרים רבותינו שאילו היה נכנס למשכן
בלי רשות, הרי שנבלה טובה הימנו.
כמה מוסר ודרך ארץ עלינו ללמוד מדברי רבותינו בזה, שאין לו
לאדם להרגיש בטוח בעצמו יותר מידי, וגם כשנכנס לביתו ינהג בעדינות, ומן הראוי
שינהיג עצמו גם כן לדפוק קלות על דלת הבית לפני שהוא נכנס, וכל שכן וקל וחומר שלא
יכניס עצמו בעניין שאינו שייך לו.
ר' יוסף ליב בלוך מטעלז, הרבה לעסוק ב"דעת"
ובחשיבותה, ובספרו "שיעורי דעת" (כרך שני, עמוד קסח) מעיר על דברי המדרש הנזכר, ומסביר את מהותה של
ה"דעת". ר' יוסף ליב בלוך פותח את דבריו בציטוט הסוגיה במסכת נדרים
שעוסקת בחשיבותה של הדעת (נדרים מא, א): "במערבא (בארץ ישראל) אמרי: דדא ביה כולא ביה, דלא דא
ביה מה ביה? דא קני מה חסר, דא לא קני, מה קני? (תרגום: בארץ ישראל אמרו:
מי שדעת בו, הכל בו. מי שאין בו דעת, מה יש בו? מי שקנה דעת, מה חסר לו? מי שלא
קנה דעת, מה קנה?)". רק זה האיש שיש לו דעה יש לו כל, ומי שאין לו דעה, אף
שיהיו לו כל הדברים שבידם לתת אושר לאדם, אין לו כלום. ומסביר ר' יוסף ליב בלוך
מהי מהותה של "דעת" זו, אשר בלעדיה, אם גם הכל יימצא ברשות האדם - עני
הוא, ואם כן יזכה בה האדם - מעשרת ומאשרת אותו: "האוגר ומאסף ידיעות החכמה בכמות מרובה - חכם הוא.
למעלה מזה היא הבינה. אם אלו הידיעות, אשר רכש לו האדם, נסדרו במערכי הלב, נצטיירו
בשכלו, מרגיש הוא ידיעות אלו במלוא רוחבן והקיפן, ומבין דבר מתוך דבר, לזה - נבון
יקרא. העולה על כולן, היא הדעת, כשהחכמה, שנתרחבה ונצטיירה בלבו של האדם ע"י
הבינה, מתאגדת ומתאחדת עם כל מציאותו ומהותו, עד כדי להחליט, כי ידיעה זו אמת
מוחלטת היא, להנהיג אותה בכל הלך חייו, ועל פיה לפלס מעגלו, ולכונן צעדיו, ואחרת
בעדו אין - זאת היא מידת הדעת". לפי ר' יוסף ליב בלוך, ה"דעת" היא הכוח
שבאמצעותו האדם יכול לקבל החלטה שתשפיע על התנהגותו ואורח חייו. לאחר שאדם הגיע
לוודאות בעזרת כוחות החכמה והבינה, באה הדעת ומעבירה את ההשגה השכלית לעולם המעשה.
ר' יוסף ליב בלוך אינו מסתפק בהגדרה רעיונית, אלא הוא מנסח
תביעה מעשית מכל אחד ואחד להתאמץ כדי לזכות ולהשיג את כוח הדעת: "וראוי לאדם, להשתדל ולהתאמץ בכל כחו, להגיע לדרגא
עילאה זו. כי זולת זאת, גם החכמה, גם הבינה, הנמצאות אצלו, אין הן כי אם עירבוב
מושגים של מושכלות שונים, המונחים אצלו בלי תנועה וחיים, בחסור לו האפשרות
והיכולת, להשתמש בהם על פי כוונתם הנכונה, ואין הוא יודע היאך להפיק את התועלת
הרצויה, מכל אלו הדברים שניתנו לאשר את בעליהם. סגולות חמדה ואוצרות יקר הופקדו
אצלו, אבל אין הוא אדון עליהם, ברשותו הם נמצאים, אבל לא הוא ה'מושל והמצוה' בכל
אשר לו, כי אין לו הכרעה והחלטה לדעת את אשר עליו... ורק ע"י הדעה אפשר לו
לאדם, למצוא את ההכרעה הנכונה בכל שאלות חייו". הרב נחמיה רענן, מתוך האתר:
"בית המדרש הוירטואלי של ישיבת הר עציון" - http://etzion.org.il/he/home הרב דוד הכהן (גן יבנה),
מהאתר: "פרשת" - https://parashat.co.il/
