ר"ח אדר ב' תשפ"ב

להבות אש קודש

לקט מתורתם של קדושי ושרידי השואה

פרשת פקודי

חורבן ובנין בחיי האומה והאדם[1]

אֵ֣לֶּה פְקוּדֵ֤י הַמִּשְׁכָּן֙ מִשְׁכַּ֣ן הָעֵדֻ֔ת אֲשֶׁ֥ר פֻּקַּ֖ד עַל־פִּ֣י מֹשֶׁ֑ה...(שמות ל"ח כ"א)

בספר יד המעין לרב יששכר דב פינקלשטיין[2] זצ"ל בפרשתנו (שנת תשכ"ט) מביא דברי חז"ל ולאחריהם דבריו של נכד רבי עקיבא איגר, רבי יהודה לייב איגר זכר צדיקים וקדושים לברכה. תחילה דברי המדרש שמות רבה (נ"א ח') וזלה"ק:

אמר הקב"ה לישראל, בשעה שעשיתם את העגל הכעסתם אותי ב'אלה אלהיך' עכשיו שעשיתם את המשכן ב'אלה' אני מתרצה לכם, הוי אלה פקודי המשכן. אמר הקב"ה לישראל, בעולם הזה ב'אלה' אני מתרצה לכם וכן לעתיד לבוא, שנאמר (ישעיהו מ"ט י"ב) הנה אלה מרחוק יבואו והנה אלה מצפון וּמִיָם. עכ"ל המדרש.

הרב יהודה לייב איגר בספרו אמרי אמת פרשתנו (שנת תרמ"ז סעודת ליל שבת כתב) וזלה"ק:

וְנָחֲךָ֣ ה' תָּמִיד֒ [וְהִשְׂבִּ֤יעַ בְּצַחְצָחוֹת֙ נַפְשֶׁ֔ךָ וְעַצְמֹתֶ֖יךָ יַחֲלִ֑יץ וְהָיִ֙יתָ֙ כְּגַ֣ן רָוֶ֔ה וּכְמוֹצָ֣א מַ֔יִם אֲשֶׁ֥ר לֹא־יְכַזְּב֖וּ מֵימָֽיו]

וּבָנ֤וּ מִמְּךָ֙ חָרְב֣וֹת עוֹלָ֔ם (ישעיהו נ"ח י"א-י"ב) להבין הלשון 'ובנו ממך' היינו שהבנין הוא ע"י עצם החורבן, שמה שהיה נחרב מקודם היה לצורך הבנין והתקון, כמו שנאמר (יחזקאל ל"ו ל"ו)  'אני ה' בניתי הנהרסות'. היינו ג"כ שהבנין הוא ממה שהיה נהרס, ומקור כל בניני החורבות להיותם בנין עדי עד, הוא בנין המשכן שבנינו  היה ג"כ ע"י החורבה שהיתה מקודם, כמו שאמרו חז"ל (במדרש רבה פקודי סוף פרשה נ"א) יבוא זהב משכן ויכפר על זהב העגל. ובלעדי החורבה הקודמת לזו, לא  היו צריכין לזהב ולכסף ולא לשום תפארת אנושי, וכמו שנאמר ה' אמר לשכון בערפל [מלכים-א ח' י"ב] וכמו"כ בנפש האדם, מה שנפש ישראל נהרס ח"ו לפעמים הוא ג"כ לצורך בנינו בכדי שיוושע בבנין עדי עד...עכ"ל האמרי אמת לרב יהודה לייב איגר.

על יסודות הדברים האלו פותח הרב יששכר דב פינקלשטיין זצ"ל דבריו לפרשתנו בספרו יד המעין, וזלה"ק:

כד נקטינא בשיפולי גלימא דמחשבה עילאית זו, למדנו לדעת שבעצם כל עניני החורבן בין במאורעות העולם, ובין המאורעות בנפש האדם מישראל, אינם חורבן בעצם, רק נראים כחורבן, אבל לאמיתם הם מכשירין לבנין. וזהו עומקו של אומרם ז"ל בתלמוד (שבת ל"א ע"ב) כיוון דכתיב (במדבר ט' כ') על פי ה' יחנו ועל פי ה' יסעו, כסותר על מנת לבנות במקומו דמי. ראה במנחות (צ"ט ע"א) תני רב יוסף מלמד שהלוחות ושברי לוחות מונחין בארון...אמר ריש לקיש פעמים שביטולה של תורה זהו יסודה.

ובמדרש (ויקרא רבה ז' ד') וערבה לה' מנחת יהודה וירושלים כימי עולם וכשנים קדמוניות (מלאכי ג' ד') כימי עולם אלו ימי נח וכו'. ובזה יש להבין את דברי הירושלמי (שקלים א' א') אמר רבי אבא בר אחא, אין את יכול לעמוד על אופיה של אומה זו, נתבעין לעגל ונותנין, נתבעין למשכן ונותנין. תני רבי יוסי בר חנינא, הדא מתניתא ועשית כפורת זהב טהור (שמות כ"ה י"ז) יבוא זהב של כפורת ויכפר על עגל של זהב...

לפי האמור שכל ההרס בנפש האדם מישראל הוא ג"כ לצורך בנינו, בכדי שיוושע בבנין עדי עד, ואלמלא חטא העגל בנדבת זהבם, לא היה זהב של כפורת כנ"ל, וכדי להגיע לתפארת זו של זהב לכפורת, היה הגרמא חטא העגל, כאומרם  ז"ל יבוא זהב של כפורת ויכפר על זהב של עגל, וזה מורה שבעצם כל כלי הזהב של העגל היו ביסודם אבני הבנין של המשכן, ושפיר כל נדבת ליבם לעגל אינה באופיה של אומה זו לחטא, המקור השורשי של נתינתם היא הנתינה למשכן, זהו האופי היחיד דלהון. זהו שנאמר יבוא זהב משכן ויכפר על זהב העגל, זאת אומרת שכל הזהב של הכפורת הוא תוצאה ישירה מעגל הזהב, הוא בבחינת 'סותר על מנת לבנות במקומו דמי' ואין שינוי באופיה של אומה זו.

[הבנת מאמר חז"ל משנכנס אדר מרבין בשמחה על יסוד הנ"ל]

ויש להוסיף  ולומר עפי דרך ההבנה האמורה, אמרם ז"ל בסוף תענית (כ"ט ע"ב) כשם שמשנכנס אב ממעטין בשמחה, כך משנכנס אדר מרבין בשמחה. ויש לדייק מה רצו חז"ל בזה שאמרו, כשם שמשנכנס אב ממעטין בשמחה וכו', מה מלמדת השוואה זו, הא 'אב' הוא ענין של חורבן, ו'אדר' הוא ענין של שמחה?!

אכן לפי האמור, יש לכוון שכל ענין החורבן הוא רק כהכשר לגאולה, וכמידי ד'הכשר'  אין החורבן 'חורבן' בתוך תוכו, כל החורבן הוא בדמות חצונית, מה שאין כן לפי פנימיותו הוא ג"כ מידי דבנין העולמי בנפש האומה. וכאומרם ז"ל (שבת פ"ח ע"א) הדור קבלוה בימי אחשורוש, וביותר לפי האמור במי השילוח (ח"א תשא וכן ריש דברים) וכל ההבדל בין אב ובין אדר הוא במדת השמחה, באב בחורבנה החצוני ממעטין בשמחה, ובאדר כשאותה שמחה יצאה לפועל בחצוניותה ופנימיותה כאחד, מרבין אנו בשמחה. וזהו העומק של המדרש לעיל 'בשעה שעשיתם את העגל ב'אלה' הכעסתם אותי, עכשיו שעשיתם את המשכן, ב'אלה' אני מתרצה לכם, וכן לעתיד לבוא שנאמר 'אלה מרחוק יבואו' וכו'. עכ"ל הרב יששכר דב פינקלשטיין זצ"ל.

ראה אזור אליהו לתלמיד האדמו"ר מקוצק שפסע בדרך דומה: אז אמר שלמה ה' אמר לשכון בערפל בנה בניתי בית זבול לך מכון לשבתך עולמים [מלכים-א ח' י"ב]...היינו שיש כמה וכמה מניעות לאדם שרוצה לגשת לעבודת הקודש. ואם האדם משבר את המניעות...אז רואה שבהמניעה בעצמה היה טמון איזה דבר יקר, וזו המניעה היתה לטובתו ולטובת העבודה הקדושה. 'בנה בניתי' - כי הבנין נעשה מאבנים הרבה. [בנין הקדושה נבנה ממעשים רבים ובהתמדה].

משמעותה הרוחנית של עשיית מלאכה

וַיַּ֨רְא מֹשֶׁ֜ה אֶת־כָּל־הַמְּלָאכָ֗ה וְהִנֵּה֙ עָשׂ֣וּ אֹתָ֔הּ כַּאֲשֶׁ֛ר צִוָּ֥ה ה' כֵּ֣ן עָשׂ֑וּ וַיְבָ֥רֶךְ אֹתָ֖ם מֹשֶֽׁה (שמות ל"ט מ"ג)

מלאכת המשכן לא דחתה את השבת, ול"ט אבות מלאכה האסורות בשבת, נלמדו ממלאכות המשכן. אך להבין עומק דחיית השבת את מלאכת בניית המשכן שהרי תכליתה היא עשיית מקום להשראת שכינה בישראל, יש להבין משמעותה החיובית של המלאכה, ומתוך כך יתברר ותובן משמעותה של השביתה ממלאכה. בספר תורת אברהם לרב אברהם גרודזינסקי זצ"ל הי"ד משגיח ישיבת סלבודקא מאמר שבת ועליה (ו') כתב וזלה"ק:

... כשרוצים להבין כראוי את הכבוד שבבנין בית המקדש, ואת ערך שביתת מלאכה בשבת בכלל ומלאכת השבת בפרט, עלינו להבין קודם את ערך עשיית מלאכה בכל ימות החול. ההשקפה הרגילה בזה כי מלאכה ענין של חול הוא, ולא רק דבר חול, אלא גם דבר פשוט וגס. השקפה זו ברורה אצלנו כל כך עד שאנו מביטים על עושי מלאכה כעל אנשים פשוטים וגסים, ופלא אצלנו על גדולי החכמים שבימי הגמרא היו משפילים עצמם לעסוק במלאכה.

השקפה זו מוטעית היא בעיקרה, כך אמרו חז"ל[3], גדולה מלאכה שכמה בריות ברא הקב"ה בעולמו ולא מסר מלאכה אלא לבני אדם בלבד, וכן היה רבי מאיר אומר: הראית מימיך ארי סבל, דב קייץ [מייבש קציעות בשדה (ראה קדושין פ"ב ע"א)] או אחת מהחיות עושה מלאכה? למה לא נתנה להם מלאכה, לא מפני שהם טפלים אלא מפני שהמלאכה עדיפא[4] . גדולה מלאכה שכל נביאים התעסקו בה, ביעקב כתיב אשובה ארעה צאנך... גדולה מלאכה שלא שרתה שכינה בישראל עד  שעשו מלאכה, שנאמר וירא משה את כל המלאכה ויברך אותם משה. ומה בירך אותם? אמר להם, יהי רצון שתשרה שכינה במעשי ידיכם. וכן היה...[עכ"ל המדרש].   

מדברי חז"ל אלה רואים אנו שלא רק שאין גסות ופשטות כרוכה במלאכה, אלא שאין המלאכה ענין של חולין כלל, מלאכה שאדם עושה חכמה יש בה, חלק מהחכמה שנתן לו ה' יתברך. מלאכה שאדם עושה יצירה יש בה, חלק מכח היצירה שחנן ה' את ברואיו. חכמה וביותר יצירה אינן ענין של חולין, עניני גדלות הנה. חלק החולין שבמלאכה נתן ה' בטבע לשאר הנבראים, גם הם בונים בתים לשבת, אורגים רשת למחיה, וכדומה, כפי הנחוץ לזכות הקיום שלהם. הם עושים את המלאכה בהכרח הטבע שלהם. דבר הנעשה בהכרח הטבע אינו ראוי להקרא בשם 'חכמה', וכל שכן שאין שם 'יצירה' עליהם. אמנם חכמת הבורא נראה בהם, יצירת היוצר כל מאין, אך המה כאופנים קטנים בתוך מכונה גדולה שעל ידם יוצר דבר מה. יתרון לאדם עליהם שיש לו הבחירה. אינו עושה דבר קטן מטבעו מצד (ההכרה) [הכרח] שבו, אלא מרצונו ודעתו. דבר הנעשה מדעתו ובחירתו חכמה ויצירה נראה בזה. מתנה טובה נתן הקב"ה לבחיר הנבראים שיהיה לו מעין דוגמא של מעלה. אין בכח האדם לברוא יש מאין, אבל יש מיש ג"כ בריאה היא. בגד מצמר, תכשיטין נפלאים ממתכות, האין זו בריאה חדשה, יצירת צורה מגולם?

יצירה זו, שהיא מעין דוגמא של מעלה, אפשר להתקרב על ידה להשראת השכינה. אם האדם יכוון במלאכתו רק לזה לבד, כי אין החכמה שלו, ואין  היצירה שלו, רק ה' יתן חכמה מפיו דעת ותבונה. כל הכאה של קורנס, כל תפירה של מחט – רק חסד ה' הוא, כבר עשה את עצמו מדור לשכינה. כי הכתוב אומר השמים כסאי והארץ הדום רגלי, איזה בית אשר תבנו לי...רק אל זה אביט – כלומר זה בית שלי, אל עני ונכה רוח. וכל שכן אם יצרף אדם לזה גם מדת החסד, להיות דומה לו יתברך, מה הוא מלביש ערומים אף אתה...ובהיות שאינו מסתפק במה שיתן לחברו ממה שמוצא מן המוכן, אלא בונה ויוצר הכל מחדש כמו שבנה ויצר הבורא יתברך בשביל אדם וחוה, כמו שכתוב ויעש להם כתנות עור וילבישם, ולשם זה הוא משתמש בכח היצירה שלו להתדמות אליו יתברך, מלאכה שכזו בדין שתשרה שכינה על ידה.

זוהי השקפה כללית של ענין מלאכה, ואין כל פלא אם רבי יוחנן הסנדלר ורבי יצחק נפחא עסקו בה. כי אין כל ספק שכוונו במלאכת ידם להיות דומים אליו יתברך, כמו שאמרו[5] חנוך תופר מנעלים היה, תופר תפירות מיוחדות ומיחד יחודים. כל תפירה מדוקדקת היתה כל כך עד שהעידה על יחודו של מקום, על מדותיו המיוחדות רק לו יתברך. לא לשם גנאי חלילה קראו חכמי הש"ס לחכמים אלו בשם מלאכתם, גם לא לשם כינוי בעלמא, אלא בשם המורה לנו את הכשרתם להשראת שכינה, כל אחד כפי מדרגתו הרמה.

יצירה זו של מלאכה אינו דומה אחת לחברתה, כשם שחלוקות היצירות לפי כוונת עושיהן ויוצרן, כך חלוקות הנה במעשה המלאכה עצמה. אינו דומה תופר מנעלים לעושה בתים לתפלין, במלאכת הבתים צריך עיבוד לשמן, ודוקא 'מן המותר בפיך' וכיוצא, כי קדושה מיוחדת לה. וגם בקדושה זו עצמה יש מדרגות, אינו דומה העושה בתים לתפלין, לכותב פרשיות של תפלין, מזוזות וספרי תורה, שמלאכתם מלאכת שמים. זהירות יתרה נחוצה לזה, כי בכל אות ואות תלויה הכשרות של הספר תורה כולו, גם התגין צריכין שמירה, כי על כל תג ותג היה דורש רבי עקיבא  תלי תלים של הלכות.

אינה דומה כתיבת ספר תורה למלאכת המשכן, למלאכת המשכן ראויים היו רק חכמי לב ובעלי רוח הקודש, ולכתיבת ספר תורה כל אדם כשר ובלבד שיעשה כהלכה. וכל אלה תחת שם אחד של מלאכה הוא, כשחז"ל רצו ללמד גדלות של מלאכה, ממשכן למדו אותה, כי חכמה יש במלאכה, יצירה יש בה, ובכוחה להכשיר את עושיה להשראת שכינה....עכ"ל הרב אברהם גרודזינסקי זצ"ל הי"ד. בהמשך מבאר עניינה של השביתה ממלאכה בשבת עפ"י היסוד שהניח בדבריו אלו.

חיבור שני 'פשטים' ברש"י לחטיבה אחת

אֵ֣לֶּה פְקוּדֵ֤י הַמִּשְׁכָּן֙ מִשְׁכַּ֣ן הָעֵדֻ֔ת אֲשֶׁ֥ר פֻּקַּ֖ד עַל־פִּ֣י מֹשֶׁ֑ה...(שמות ל"ח כ"א)

בספר מאיר עיני חכמים החדש לאדמו"ר מאוסטרובצא מאיר יחיאל הלוי האלשטוק, הביאו עורכי הספר (מכון מאיר עיני חכמים ירושלים תשע"ט) שרידים מתורתו של בנו יחידו ממשיך דרכו הרב יחזקאל הלוי זצוק"ל הי"ד שנספה בשואה  עם כל משפחתו ולא נשאר זכר לצדיק וקדוש עליון זה. אלו דבריו בפרשתנו בחלק קדשי יחזקאל וזלה"ק: הנה בפרשת בלק על הפסוק (במדבר כ"ד ה') מה טובו אהליך יעקב וכו' פירש רש"י וזלה"ק: על שראה פתחיהם שאינן מכוונין זה מול זה. ד"א מה טובו אהליך – מה טובו אהל שילה ובית עולמים בישובן שמקריבין בהן קרבנות לכפר עליכם.

ונוכל לומר ששני הפשטים של רש"י שייכים זה לזה. עפ"י מה דאיתא בשם תלמידי הבעש"ט (בוצינא דנהורא בלק) הפירוש שאין פתחיהם מכוונין עפ"י מה דאיתא בשיר השירים רבה (ה' ג') אמר הקב"ה לישראל, בני פתחו לי פתח אחד של תשובה כחודה של מחט ואני פותח לכם פתחים שיהיו עגלות וקרוניות נכנסות בו. וזה הפירוש שאין פתחיהם מכוונין, שאנו פותחים פתח כחודה של מחט, וה' יתברך פותח לנו פתח גדול. והנה בקדושת המקדש כתיב אצל יעקב אבינו (בראשית כ"ח י"ז) ויירא ויאמר מה נורא המקום הזה אין זה כי אם בית אלקים וזה שער השמים, ופירש כ"ק אאמו"ר זצ"ל דאם אדם בא אל המקדש, נתעורר בקרבו יראה גדולה, ובשביל כך אמר יעקב אבינו 'אין זה כי אם בית אלקים' היינו יראה גדולה כזו א"א [אי אפשר] רק בבית אלקים, בשביל שזה שער השמים, היינו דפה נפתחים כל השערים, דאם יש לאדם רק מעט יראה משלו נפתחים לושערי שמים וזה א"א רק במקדש, וזה הפירוש שפתחיהם אינן מכוונים זה מול זה, וזה רק בקדושת המקדש, והיינו השייכות שיש בשני הפירושים של רש"י, אחד שאין פתחיהן מכוונין והשנית שקאי על שילה ובית עולמים.

והנה איתא בסנהדרין (ק"ה ע"ב) שבלבו של בלעם היה לקללם, והענין הוא דאיתא בזה"ק פרשת בחקותי (קי"ד ע"א) על הפסוק (ויקרא כ"ו י"א) ונתתי משכני בתוככם, וזה לשונו: אמר לון ישראל הוא משכונא דילי גבייכו בגין דלא אפרש מנייכו לעלמין ואע"ג דקב"ה אתרחיק מנן, משכונא שביק בידן ואנן נטרין ההוא כסופא דיליה מאן דבעי משכוניה ייתי לדיירא גבן, עכ"ל עיי"ש. והאי משכון הוא בכל מי שהוא מזרע ישראל, דיש בו נקודה דשביק ביה הקב"ה כסופא דיליה, ובה בטוחים אנו להיות מקויים בנו מה שכתוב אח"כ והתהלכתי בתוככם. ובלעם רצה דהמשכון הזה יהיה רק ביד גדולי ישראל שהם במדריגה גדולה שנקראו ישראל, אבל מי שהוא במדריגה נמוכה בחינת יעקב, לא יהיה לו אחיזה במשכון הזה, וח"ו יהיו נאבדים בגלות, ולכן אמר 'מה טובו אהליך יעקב' פירוש בשעה שהמקדש הוא בחינת 'אוהל' היינו בישובן  טובים הם גם ליעקב, אבל משכנותיך, היינו בעת חורבנם בעת שהם ממושכנין ולא נשאר אלא המשכון שמסר בידן, זה לא יהיה רק לישראל, כן היה רצונו של בלעם.

אבל אנחנו מאמינים שגם הקטן בישראל שהוא רק בבחינת 'יעקב' ניתן לו המשכון הזה הכיסופא  דיליה נקודה  הישראלית, וזהו ע"י כוחו של משה שבל ביתו נאמן הוא (במדבר י"ב ז') שהוא שומר המשכון אצל מי שאינו יכול לשמור והמשכון נשאר לדיירא עמהון, וזהו ענין שומר שמסר לשומר (בבא מציעא ל"ו ע"א) כמו דכתיב אלה פקודי המשכן וגו' אשר פוקד על פי משה. היינו שהוא שומר עלינו ועל אותה הנקודה, שמשה רבינו היה ההיפוך מבלעם הרשע, והוא הבין שגם אצל מי שהוא בבחינת יעקב, יש נטירת המשכון וכיסופין דיליה ע"י משה.

וזה הענין דאיתא בזה"ק (תקוני זהר כ"ט ע"א) משה מלגאו ויעקב מלבר. דיש שני שמירות מבחוץ ומבפנים כדאיתא במסכת יבמות (כ"א ע"א) משמרו מבחוץ משמרו מבפנים עיי"ש. יעקב הוא השומר מלבר כמו דכתיב (בראשית מ"ח כ') אשר לקחתי מיד האמורי בחרבי ובקשתי, ומשה הוא שומר מלגאו היינו דהוא שומר ההוא נקודה פנימאה האי כסופה שלבבנו יתעורר תמיד באהבה פנימית, וכנגדם היו סיחון ועוג שני שומרים אותנו  כמו שפירש רש"י עה"פ הנה כיסה את עין הארץ (כ"ב ה') וז"ל סיחון ועוג שהיו שומרים כמו אותנו וכו' עכ"ל. ועבודתם היו לקלקל השמירות של יעקב ומשה, לכן אחר כבוש סיחון ועוג ניתן להם מצות תפלין של יד ושל ראש, דתפלין של יד הוא השמירה מבפנים כמאמרם במסכת מנחות (ל"ז ע"א) והיו לך לאות ולא לאחרים לאות, ותפלין של ראש הוא השמירה מבחוץ כמאמר הכתוב (דברים כ"ח י') וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך, ואמרו חז"ל שם (ל"ה ע"ב) אלו תפלין שבראש, ולאחר שנכבשו סיחון ועוג נשארו אצל ישראל שני שומרים תפלין של יד ושל ראש, לנטרא משכונא בין מלגאו ובין מלבר. עכ"ל הרב יחזקאל הלוי האלשטוק מאוסטרובצא זצ"ל הי"ד.

הגליון  נלקט ונערך בחסד ה' יתברך ע"י יהודה יעקב ברקאי תל ציון כוכב יעקב יע"א 0526514000