"זכור את אשר עשה לך עמלק בדרך בצאתכם ממצרים. אשר קרך בדרך ויזנב בך כל הנחשלים אחריך ואתה עיף ויגע ולא ירא אלקים" (דברים כה,יז-יח). '"אשר קרך בדרך" – לשון מקרה. דבר אחר: לשון קרי וטומאה, שהיה מטמאן במשכב זכור. דבר אחר: ל' קור וחום, צננך והפשירך מרתיחתך, שהיו כל האומות יראים להלחם בכם, ובא זה והתחיל והראה מקום לאחרים. משל לאמבטי רותחת שאין כל בריה יכולה לירד בתוכה, בא בן בליעל אחד קפץ וירד לתוכה, אף ע"פ שנכוה הקרה אותה בפני אחרים' (רש"י). נראה שהדימוי לאמבטיה רותחת זה לא סתם משל, אלא יש בזה רמז לעניין – מדוע פחדו אומות העולם להילחם בישראל? זה משום (יציאת מצרים ו)קריעת ים סוף כמו שנאמר "שמעו עמים ירגזון חיל אחז ישבי פלשת. אז נבהלו אלופי אדום אילי מואב יאחזמו רעד נמגו כל ישבי כנען. תפל עליהם אימתה ופחד בגדל זרועך ידמו כאבן עד יעבר עמך ה' עד יעבר עם זו קנית" (שמות טו,יד-טז). והנה נאמר בקריעת ים סוף: ' … ועמוד האש מרתיחן וטלפות סוסיהן משתבשות … רבי יהודה אומר: מחמת אש שלמעלה נשרפו גלגליו של מטה' (תנחומא "בשלח" סימן כג). כך שבקריעת הים היתה אש שפגעה במצרים, לכן המשל הוא באמבטיה כנגד ים סוף ורותחת כנגד האש שהיתה פוגע במצרים, שכך למדו כולם שלא להתחיל עם בנ"י. אבל עמלק בא לפגוע בגילוי הזה, ולכן זהו שקפץ לאמבטי רותחת, שקפץ לקרר את הגילוי שהיה בקריעת ים סוף, והוא נפגע כמוהם (כמו המצרים) שיהושע היכם. מובא בחסידות (ומקורו בזוהר) ש'עמלק' בגימטריה 'רם' שמרמז על מידת הגאוה, שכיום המלחמה בעמלק היא המלחמה במידת הגאוה. נראה שזה שקפץ לאמבטי רותחת מראה את גאוותו, שמוכן לסבול והעיקר לפגוע בבנ"י, שלא מסוגל לראותם במעלתם. בפרט שבא לומר שכביכול אין השגחה (שהוא "ולא ירא אלקים"), שזהו "ויקר" לשון מקרה, כרמז שבא בגילוי של מקריות, שכך גם טען שקריעת ים סוף זה מקרה, ובמלחמתו ביטא זאת במעשיו, ובכך זהו שצינן את האמבטי שמרמז על קריעת ים סוף שגרם פחד לגוים. לכן גם טימאם במשכב זכר, כביכול לגלות שהוא הגבר כאן, הוא החשוב והמחליט, מרוב גאוותו. לכן מובן שמשה שולח דווקא את יהושע להילחם בעמלק (מעבר לכך שהוא משבט אפרים, ובני רחל הם שפוגעים בבני עשו, ויהושע היה דבוק במשה ותורתו [שמות לג,יא] ולכן הוא הראוי משבטו), כיון שביהושע מתגלה עניין השפלות, שמנמיך עצמו, שעשה עצמו משרת למשה: “ומשרתו יהושע בן נון" (שמות לג,יא), לכן הוא זה שראוי להילחם בעמלק ששורש כוחם היא מידת הגאווה. לכן גם משה הרים ידיו וכך נצחו: "והיה כאשר ירים משה ידו וגבר ישראל וכאשר יניח ידו וגבר עמלק" (שמות יז,יא), שזה ע"י שכיוונו ושיעבדו ליבם לה': '"והיה כאשר ירים משה ידו וגבר ישראל" וגו' (שמות יז יא). וכי ידיו של משה עושות מלחמה או שוברות מלחמה? אלא לומר לך: כל זמן שהיו ישראל מסתכלים כלפי מעלה ומשעבדין את לבם לאביהם שבשמים, היו מתגברים; ואם לאו, היו נופלין' (משנה ר"ה ג,ח). אולם מדוע דווקא כאן היה צורך להרמת ידי משה, מה שלא מצינו בשאר המלחמות? אלא שכאן היה צריך דבקות בענוה, כדי להילחם בכח הגאווה כוחם של עמלק, לכן היה צריך דווקא את משה שהוא "והאיש משה ענו [עניו] מאד מכל האדם אשר על פני האדמה" (במדבר יב,ג), שיכוונם לה' במידת הענווה. נראה שלכן 'תניא, רבי יוסי אומר: שלש מצות נצטוו ישראל בכניסתן לארץ: להעמיד להם מלך, ולהכרית זרעו של עמלק ולבנות להם בית הבחירה' וכו' (סנהדרין כ,ב). שהעמדת מלך קודם למחיית עמלק, כיון שכדי להילחם בעמלק יש צורך בביטול מידת הגאוה, וזהו ע"י מלך שהוא מייצג את ה' ("וישב שלמה על כסא ה' למלך" [דה"י א כט,כג]), ובכך מגלים ששיא הגאוה כמו שמתגלה במלך, זה מכוון רק לה' ולא למשהו ארצי, ובכך מבטלים לגמרי את כח הגאוה ואז ראויים ויכולים להשמיד את עמלק. גם בפורים התגלה עמלק בגאווה גדולה, שזהו המן העמלקי שהמגילה מרבה לתאר את גאוותו: "אחר הדברים האלה גדל המלך אחשורוש את המן בן המדתא האגגי וינשאהו וישם את כסאו מעל כל השרים אשר אתו. כל עבדי המלך אשר בשער המלך כרעים ומשתחוים להמן כי כן צוה לו המלך" (אסתר ג,א-ב). "ויספר להם המן את כבוד עשרו ורב בניו ואת כל אשר גדלו המלך ואת אשר נשאו על השרים ועבדי המלך. ויאמר המן אף לא הביאה אסתר המלכה עם המלך אל המשתה אשר עשתה כי אם אותי וגם למחר אני קרוא לה עם המלך" (שם ה,יא-יב). המן התגאה כ"ך עד שאפילו זה שרק אדם אחד לא השתחווה לו העלה את חמתו עד שרצה להשמיד את כל בנ"י, שזהו גילוי שמשורש הגאוה (שרצה שישתחוו לו) הגיע עמלק לפגוע בישראל. על הגאוותן נאמר: 'אמר רב חסדא ואיתימא מר עוקבא: כל אדם שיש בו גסות הרוח, אמר הקב"ה: אין אני והוא יכולין לדור בעולם, שנא' (תהלים קא, ה) "מלשני בסתר רעהו אותו אצמית גבה עינים ורחב לבב אותו לא אוכל", אל תקרי אותו אלא אתו לא אוכל' (סוטה ה,א), שכך גם על עמלק ששורשו בגאוה אומר ה' שאינו יכול לדור עמו יחד, ולכן ' … נשבע הקב"ה שאין שמו שלם ואין כסאו שלם עד שימחה שמו של עמלק כולו, וכשימחה שמו יהי' השם שלם והכסא שלם' וכו' (רש"י. שמות יז,טז). שאין הכסא והשם שלמים, שאין גילוי ה' שלם בעולם עד מחיית עמלק, כיון שאין ה' דר במקום של גאווה, ולכן רק לעתיד כשימחה עמלק יהיה גילוי ה' שלם בעולם – שזהו שהכסא והשם יהיו שלמים. לכן המן נרמז באכילה מעץ הדעת: 'המן מן התורה מנין? (בראשית ג, יא) "המן העץ"' (חולין קלט,ב), שמעבר לפשט שמרמז על העץ שהוא יתלה בו, נראה גם שרומז למידת הגאווה, שזהו הפס' השלם: “ויאמר מי הגיד לך כי עירם אתה המן העץ אשר צויתיך לבלתי אכל ממנו אכלת", שבכך ננזף אדם על שעשה מעשה של גאוה, שאכל מעץ הדעת אע"פ שה' ציווהו שלא לאכול ממנו, שאדם לא סר לציווי ה', אלא פעל כאילו יש לו זכות שלא לשמוע לה' ח"ו, שזהו גאוה שחושב שיש בו גדלות שלכן לא חייב לשמוע למה שצווה. אולי לכן נאמר במלחמת עמלק "ויחלש יהושע את עמלק ואת עמו לפי חרב" (שמות יז,יג). '"ויחלש יהושע" – חתך ראשי גבוריו ולא השאיר אלא חלשים שבהם, ולא הרגם כולם. מכאן אנו למדים שעשו ע"פ הדבור של שכינה' (רש"י). הרגו את החזקים והשאירו את החלשים, ובכך גילו ההיפך מגאוה, שהחזקים הושמדו והחלשים נשארו, שזהו נגד מידת הגאווה שלהם.