כְּבוֹד הַלָּשׁוֹן  –  פרשת בשלח

יד,ה: וַיֵּהָפֵךְ לְבַב פַּרְעֹה וַעֲבָדָיו, אֶל-הָעָם, וַיֹּאמְרוּ מַה-זֹּאת עָשִׂינוּ: הדגש בזי"ן בצירוף 'מה זאת' מורה על חרטה גדולה של פרעה ועבדיו מכך ששחררו את העם לצאת ממצרים. אותו לחץ מורג גם בקרב העם כשאר מצרים רדפו אחריהם: מַה-זֹּאת עָשִׂיתָ לָּנוּ, לְהוֹצִיאָנוּ מִמִּצְרָיִם (יד,יא), כאשר יש דגש בזי"ן בצירוף 'מה זאת, ובלמ"ד בצירוף 'עשית לנו'.

טו,יא: מִי-כָמֹכָה בָּאֵלִם יְקוָה, מִי כָּמֹכָה נֶאְדָּר בַּקֹּדֶשׁ: בצירוף 'מי כמוכה' הראשון אין דגש בכ"ף, ובצירוף 'מי כמוך' השני יש דגש. נראה לי שניתן להבין זאת, שכאשר ה' עומד מול האלים, הצירוף 'מי כמוך' בא בקשר מחבר (מקף קטן; כגון 'לֹא-כֵן'), כי אין להשוות את ה' לאלים, אך בצירוף השני אין קשר מחבר, כיוון שה' מחובר ומזוהה עם הקודש, ולכן גם יש דגש בכ"ף, כמו כל מילה המתחילה באותיות בג"ד כפ"ת.

טו,כד: וַיִּלֹּנוּ הָעָם עַל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר, מַה-נִּשְׁתֶּה: שני הדגשים, בלמ"ד בצירוף 'משה לאמר' ובנו"ן בצירוף 'מה נשתה', מורים על לחץ גדול בדיבור העם, שנוכחו שהמים במרה מרים, ואין להם מה לשתות במסע הגדול העומד לפניהם.

יז,ג: וַיִּצְמָא שָׁם הָעָם לַמַּיִם, וַיָּלֶן הָעָם עַל-מֹשֶׁה; וַיֹּאמֶר, לָמָּה זֶּה הֶעֱלִיתָנוּ מִמִּצְרַיִם: הדגש בזי"ן בצירוף 'למה זה', מורה על לחצם של העם בראותם ששוב אין להם מים לשתות.

יז,ו: הִנְנִי עֹמֵד לְפָנֶיךָ שָּׁם עַל-הַצּוּר, בְּחֹרֵב: הדגש בשי"ן בצירוף 'לפניך שם' מורה לדעתי על דיבור נרגש של ה', המתגלה למשה כצורך מיוחד להרגיע את העם הצמא למים. הצור היה בשטח פתוח וגלוי לעין כל, אולם רק משה ראה את ה', שנאמר 'לפניך' ולא לפני אף אחר. ה' לא מרבה להתגלות למשה מחוץ לאוהל מועד.