'"ביום השביעי כטוב לב המלך ביין" אטו עד השתא לא טב לביה בחמרא? אמר רבא: יום השביעי שבת היה, שישראל אוכלין ושותין מתחילין בד"ת ובדברי תשבחות, אבל עובדי כוכבים שאוכלין ושותין אין מתחילין אלא בדברי תיפלות' (מגילה יב,ב). מכאן משמע שנהגו לשיר זמירות שבת כבר בדורות הקדומים. בראשונים מופיע לראשונה בספר הרוקח: 'לאחר שאכל התבשיל שהטמין יש מזמרים זמירות ושבח בשבת להקב"ה' (הרוקח הל' שבת סימן נד). [וכן מובא בעוד ראשונים אחריו, וכן הביאו שכבר בזוהר נאמר העניין של לשיר זמירות בשבת]. מה העניין לשיר זמירות שבת? בפשטות זה מראה על הכבוד שנותנים לשבת, שלכן שרים ומזמרים לה', כביטוי של גילוי שמחה של קדושה אצלנו, וזה בפרט בסעודת שבת, שמראים שזה אכילה של קדושה – של חיבור לה'. נראה אולי רמז מהגמ' שמשווה בין ישראל לבין הגוים להראות את ההבדל, שבזמירות שבת אנו מראים שאיננו כגוים, ולכן זה מבטא שהשבת קשורה אלינו ולא לגוים, שגוי ששבת חייב מיתה, שגילוי קדושת השבת מתבטאת דווקא בנו, שאנו דבקים בקדושה. גם נראה שאמנם הביאו מקור לזמירות מהנאמר בתהלים "מזמור שיר ליום השבת" וגו': 'ומצוה שישב וירנן שבחות, שנאמר (תהילים צב א-ב) "מזמור שיר ליום השבת טוב להודות לה' ולזמר לשמך עליון”' (ספר חסידים סימן רע”א). אלא שזהו מהכתובים, מניין רמז מהתורה? אולי אפשר שזה סניף למצוות "זכור", שדרשו חז"ל: 'ת"ר (שמות כ, ז) "זכור את יום השבת לקדשו" זוכרהו על היין' (פסחים קו,א). שיש מצווה לקדש על היין, שזה עיקר המצווה, וכסניף ממנה חל מעלה של זכות לזכור את יום השבת גם בזמירות באוכל, כעין הזכירה בפה (בקידוש) שנעשה על היין (שהיין משביע). שאולי זהו ברמז "מזמור שיר ליום השבת טוב להודות לה'”, שטוב מרמז על יין: 'מאי "מטוב מצרים"? אמר ר' בנימין בר יפת אמר רבי אלעזר: שלח לו יין ישן שדעת זקנים נוחה הימנו' (מגילה טז,ב), שכך הזמירות להודאה לה' זה משורש ההזכרה בפה שעל היין – הקידוש. אולי יש עניין מיוחד לזמר בארוחות שבת, כיון שהשבת מזכירה שה' ברא את העולם בששת ימי בראשית, ולכן בארוחות שבת שבהם אנו נהנים באכילה לכבוד ה' ומגלים בכך שה' ברא את הכל וממנו אנו נהנים ומעלים הכל לקדושה, אז ראוי בזה לגלות זמירות לה', לשבח את ה' על גבי הבריאה שברא שממנה אנו אוכלים ומציינים על הבריאה שה' בראה. בפרט ששירה זה כרמז לתורה שנקראת שירה, וכן ייעודנו בעולם זה לקיים את התורה ובכך לזמר את שיר ה': “עם זו יצרתי לי תהלתי יספרו" (ישעיהו מג,כא), ולכן בשבת שאנו מגלים את יעודנו לתקן את העולם שה' ברא בבריאה, ולזמר בזה את תהילת ה', אז זה מתגלה ע"י זמירות בארוחות שבת שבהם משתמשים בבריאה להעלותה בקדושה כגילוי ייעודנו בעולם. עוד נראה שבשבת יש עניין של נשמה יתרה שזה בא לידי ביטוי בשמחה ואכילה: 'דאמר ר' שמעון בן לקיש: נשמה יתירה נותן הקב"ה באדם ערב שבת, ולמוצאי שבת נוטלין אותה הימנו, שנאמר (שמות לא, יז) "שבת וינפש" כיון ששבת ווי אבדה נפש' (ביצה טז,א). 'נשמה יתירה – רוחב לב למנוחה ולשמחה, ולהיות פתוח לרוחה, ויאכל וישתה ואין נפשו קצה עליו' (רש"י). לכן מבטאים זאת בשירה בסעודה, שכך מראים גילוי של הנשמה היתרה, שזה קדושה גדולה ולכן בזה מזמרים יותר לה' (כגילוי הנשמה שבנו שייעודה "תהלתי יספרו"), וזה בסעודה שם מתגלה בנשמה היתרה שאוכל ולא קץ בזה, ושמח ולכן מזמר לה'. נראה שמי שרמז על עניין זמירות השבת זהו דוד (בתהלים), כיון שהוא השורש של משיח בן דוד, לכן בשבת שהיא מעין עוה"ב (ברכות נז,ב), בא לידי ביטוי שירה כעין לעתיד לבא שהעולם כולו יהיה מתוקן, ולכן הדגש בעבודת ה' שבנו יראה כעין המלאכים ששרים. לכן מזמרים לה' כעין המלאכים, וזה בארוחת שבת, להראות את מעלתנו שהיא יותר מהמלאכים, שאנו בעולם הגשמי – אנו בדרגת מהלכים ולכן גדולים מהמלאכים, ולכן גם שירתנו מעולה יותר. אולי לכן דרשו חז"ל על "מזמור שיר ליום השבת": 'בשבת היו אומרים (שם צב) "מזמור שיר ליום השבת”, מזמור שיר לעתיד לבוא ליום שכולו שבת מנוחה לחיי העולמים' (משנה תמיד ז,ד). שבאו לרמז בזה שעניין השירה בשבת יונק ממעלת העוה"ב שגנוז בו. אולי זה גם קשור לשירת הים שמרמז לעתיד לבא: 'תניא אמר רבי מאיר: מניין לתחיית המתים מן התורה? שנאמר (שמות טו, א) "אז ישיר משה ובני ישראל את השירה הזאת לה'”, שר לא נאמר אלא ישיר, מכאן לתחיית המתים מן התורה' (סנהדרין צא,ב). שלעתיד יהיה דגש בשיר לה', וקריעת ים סוף היתה שבוע לאחר מכת בכורות, ובכך התגלה לעיני כל שיש שבוע בבריאה (ראה 'תורת המקרא' “בא" אות ג, למרן גדול הדור הרה”ג שלמה גורן זצוק”ל זיע”א). לכן בשבת יש קשר של גילוי לקריעת ים סוף (שהתגלה עניין השבוע) ולשירה כעין לעתיד (כמו משה ששר וזה קשור לשירה שלעתיד, שלכן נרמז על לעתיד לבא), וזה נעשה ע"י זמירות בארוחה, שיש בה מעלה מיוחדת הקשורה לממון: 'כל מזונותיו של אדם קצובים לו מראש השנה ועד יום הכפורים חוץ מהוצאת שבתות' וכו' (ביצה טז,א), ולכן זה דומה לקריעת ים סוף שם קיבלו עוד ממון ממצרים (מהכסף וזהב ואבנים טובות שבמרכבות פרעה [מכילתא שמות יד,כה]), וכן עכשיו ראו שמצרים כבר לא ירדפו יותר, אז זה נתן להם הבנה שהממון שקיבלו ממצרים בהשאלה זה שלהם לגמרי ולא יקחו מהם; כך שדומה לתוספת ממון שיש על הוצאות שבת למזונותיו. לכן מגלים זאת בשירה כעין לעתיד לבא וכגילוי שהיה בקריעת ים סוף שקשור לשורש שבת. אולי בזה יהיה נרמז שהשבת היא כנגד יציאת מצרים: "וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים ויצאך ה' אלקיך משם ביד חזקה ובזרע נטויה על כן צוך ה' אלקיך לעשות את יום השבת" (דברים ה,יד). שמרמז ב"יד החזקה" לקריעת ים סוף שעליה נאמר "וירא ישראל את היד הגדלה אשר עשה ה' במצרים" (שמות יד,לא) [אמנם זה יד גדולה וזה יד חזקה, אולם בשניהם נאמר "יד”], שבא לרמז לקשר שבת וקריעת ים סוף, ובזה רמז לזמירות שבת שמתגלה מדימויים. (אמנם דרשו חז"ל על הפס' שבמקרא ביכורים שהיד החזקה מרמזת על מכת הדבר, אולם שם מפרט כמה דברים על יציאת מצרים ולכן מפרטים על דברים שנעשו ביציאת מצרים, אבל בשבת זו אמירה יותר כללית שיצאנו ממצרים בכח ה', ולכן מרמז על כל היציאה, שזה כולל קריעת ים סוף, ועוד שקריעת ים סוף כלולה במקרא ביכורים במורא גדול שזה גילוי שכינה שעיקרו היה בקריעת ים סוף, ולכן את היד החזקה דרשו למכת דבר; ובכ"א גם אם העיקר זה חל על מכת דבר, בכ"ז יש כאן גם כעין רמז גם על קריעת ים סוף).