'באחד בשבט, ראש השנה לאילן, כדברי בית שמאי. בית הלל אומרים: בחמשה עשר בו' (משנה ר”ה א,א). ט"ו בשבט הוא ר"ה לאילנות ע"פ ב"ה, ולפי ב"ש הוא בא' שבט; תאריכים אלו קשורים לגשמים וזמן התקופה, ע"פ הדעות השונות (ראה ב'תורת המועדים' מאמר 'קביעת ט"ו בשבט כר"ה לאילנות' למרן פאר הדור הרה"ג שלמה גורן זצוק"ל זיע"א, שמרחיב בזה עם היר' והבבלי בגרסאות שונות בגאונים ובראשונים). זה מהצד ההלכתי, אולם נראה שיש בזה גם רמז לקשר של בנ"י לא"י, שלכן זה בא לידי גילוי בזמן זה של ט"ו בשבט; שאז הוא ר"ה לאילן ומתגלים בו מצוות הקשורות לארץ כתרו"מ ושמיטה שחלים בא"י (אמנם גם יש קשר לערלה [ולנטע רבעי שבזה יש מחלוקת], אולם רוב הגילויים זה בדברים הקשורים לארץ. בנוסף החיוב בערלה החל דווקא כשבנ”י נכנסו לארץ בימי יהושע, כך שגם בזה יש קשר לכניסה לארץ, וכן בחו”ל בספק ערלה אפילו קרוב לוודאי [רק שאינו ודאי] מותר [ואף היו דעות בחז"ל שאין כלל דין ערלה בחו”ל], לעומת בא”י שאסור – כך שיש בו כעין חוזק גדול יותר בא”י), ובכ"א ודאי שהתאריך נקבע ע"פ א"י, שהרי זה קשור גם לגשמים שירדו, כך שיש בזה גילוי ע"פ א"י. נראה שלכן יצא שזה יהיה בחודש שבט, כיון שהוא החודש האחד עשרה מניסן, והחמישי מתשרי, שזה כמרמז על מעלת בנ"י יחד עם התורה שהיא בשלמותה דווקא כאן בא"י. בא"י אנו יכולים להוציא את מעלתנו – ייחודנו לקידוש העולם, וזהו המעלה הגדולה שלנו, ואז גם יש שפע פיזי הנמשך מהשפע הרוחני (כמו שנאמר "והיה אם שמע תשמעו אל מצותי אשר אנכי מצוה אתכם היום לאהבה את ה' אלקיכם ולעבדו בכל לבבכם ובכל נפשכם. ונתתי מטר ארצכם בעתו יורה ומלקוש ואספת דגנך ותירשך ויצהרך" וגו' [דברים יא,יג-יד]). לכן הגילוי בצמיחה באילנות מרמז גם על המעלה שלנו (כעין הנאמר "כי האדם עץ השדה" [דברים כ,יט], שברמז מרמז על הקשר בין האדם והאילן). לכן זהו החודש האחד עשרה, שמספר זה מרמז על הכוכבים שיוסף ממשיל בהם את בנ"י (בראשית לז,ט; וכמו ששרים בפסח ב'אחד מי יודע'), כך שבמספר זה יש כעין רמז למעלת ישראל ככוכבים, ויחד עם זה יש כעין רמז לירושת הארץ, כמו שנאמר לאברהם "כי ברך אברכך והרבה ארבה את זרעך ככוכבי השמים וכחול אשר על שפת הים וירש זרעך את שער איביו" (בראשית כב,יז), וזה קשור לגילוי תורה בנו, שאז גם משפיעים לגוים, כמו שנאמר מיד: “והתברכו בזרעך כל גויי הארץ עקב אשר שמעת בקלי" (שם,יח). לכן זה גילוי של כוכבים, שכמו שהם מאירים לעולם כך גם בנ"י משפיעים על העולם. אמנם באחד עשר הכוכבים שבחלום יוסף לא כלולים השמש והירח, אולם המספר בא לבטא כעיקרון שבנ"י ככוכבים (ולאו דווקא כחלום יוסף בדיוק), ולכן מגלה ככלל שבנ"י ככוכבים, שזה כולל את השמש והירח שמשפיעים טוב לעולם. לכן חודש שבט בו כעין מתגלה גילוי של בנ"י כשהם בשלמות, שאז הם גבוהים ככוכבים ומשפיעים שפע טוב לעולם, והוא גם החודש החמישי שמרמז על התורה (חמשה חומשים), שכך אנו מגיעים לשלמות ע"י שכל בנ"י נמצאים בכל א"י ומקיימים את כל התורה. לב"ש זהו א' שבט שהוא הר"ח, הוא הראש, כרמז שכך בנ"י ראש לכל העולם, לכל השפע טוב בעולם, וכן רמז שזהו קדושה אחת שלמה (המורכבת משלושת חלקי הקדושה – עם ישראל, תורת ישראל וא”י), שמגלה את שם ה' בעולם, שמכוונת הכל לה' (ולא לאלילים הרבים חלילה, אלא הכל מאוחד לה'). ב"ה מפרטים יותר, ומגלים שיש בזה גילוי של בנ"י והאבות, שהרי הארץ הובטחה לנו מהאבות (ומכוחם אנו נוחלים אותה מורשה), לכן זה מתגלה בט"ו, כרמז לשנים עשר השבטים ועוד שלושת האבות שיחד יוצא ט"ו. וכן כרמז שמעלת א"י שמתחילים להתחייב בתרו"מ ושמיטה ויובל זה לאחר כיבוש וחלוקה שערכו 14 שנה, ולכן כעין גילוי שאח"כ ב-15 החל גילוי של הקדושה בארץ למצוותיה (אמנם ערלה כבר התחייבו משנכנסו, אולם הוא עצמו יש בו דין מיוחד, כיון שמתחילים לספור בר”ה את שנות הערלה ומסיימים בט”ו בשבט... כך שהוא כעין חריג). נראה שגילוי לכך יש למצוא בשבט יששכר שלמד תורה, וכך פירותיו הביאו לקידוש שם ה' בעולם: 'ד"א, "יששכר חמור גרם" – פירותיו של יששכר גסין היו, והיה שבטו של יששכר נוטל מהם ומפרש בים, והיו אומות העולם רואין אותן ומתמיהין עליהם, והיו אומרים להם ישראל: על אלו אתם מתמיהין? אלו הייתם רואים לאדוניהם של אלו עוסקין בתורה היה לכם להתמה עליהם. והרבה גרים היו באים ומתגיירים' (ב"ר צח,יב). אולי אפשר גם שזה מרמז שע"י נטיעות בא"י מקרבים את הגאולה, שבכך מביאים לידי 'ואמר רבי אבא: אין לך קץ מגולה מזה שנאמר (יחזקאל לו, ח) "ואתם הרי ישראל ענפכם תתנו ופריכם תשאו לעמי ישראל" וגו'' (סנהדרין צח,א), לכן הזמן שמרמז על העצים ופירותיהם שזהו ט"ו בשבט, בחלוקה של הזמנים בשנה (לששה) סיומו הוא בפסח, שאז מתגלה הגאולה: 'חצי שבט, אדר, וחצי ניסן – קור' (ב”מ קו,ב), שזה בא לרמז על הבאת הגאולה ע”י הפרחת א”י.