"ויאמר ה' אל משה בלכתך לשוב מצרימה ראה כל המפתים אשר שמתי בידך ועשיתם לפני פרעה ואני אחזק את לבו ולא ישלח את העם" (שמות ד,כא). ה' אומר למשה שהוא יחזק את לב פרעה שלא ישלח את העם, שזה תמוה איך ה' מתערב בבחירה החופשית של האדם? (שיש לאדם בחירה חופשית לחטוא ולשוב בתשובה, וה' לא מתערב בזה, שזה יסוד גדול בתורה: 'רשות לכל אדם נתונה: אם רצה להטות עצמו לדרך טובה ולהיות צדיק – הרשות בידו, ואם רצה להטות עצמו לדרך רעה ולהיות רשע – הרשות בידו ... ואין לו מי שיכפהו ולא גוזר עליו ולא מי שמושכו לאחד משני הדרכים, אלא הוא מעצמו ומדעתו נוטה לאי זו דרך שירצה … הואיל ורשותנו בידינו ומדעתנו עשינו כל הרעות, ראוי לנו לחזור בתשובה ולעזוב רשענו, שהרשות עתה בידינו. הוא שכתוב אחריו: "נחפשה דרכינו ונחקורה ונשובה" וגו'. ודבר זה עיקר גדול הוא, והוא עמוד התורה והמצוה, שנאמר: "ראה נתתי לפניך היום את החיים", וכתיב: "ראה אנכי נותן לפניכם היום", כלומר שהרשות בידכם, וכל שיחפוץ האדם לעשות ממעשה בני האדם עושה – בין טובים בין רעים. ומפני זה הענין נאמר: "מי יתן והיה לבבם זה להם", כלומר שאין הבורא כופה בני האדם ולא גוזר עליהן לעשות טובה או רעה, אלא הכל מסור להם' וכו' [רמב"ם הל' תשובה ה,א-ג]). על זה מובאות שתי תשובות בראשונים (ראה 'הגלות והגאולה' 'הכבדת לב פרעה והבחירה החופשית', למרן גדול הדור הרה”ג חיים דרוקמן שליט”א). א. לרמב"ם זה כעונש על חטאיו הקשים; ב. לעיקרים זה משום שלא שב בתשובה מפחד ה' אלא רק כדי להוריד מעצמו את העונש (כך גם העמיד מרן פאר הדור הרה"ג שלמה גורן זצוק"ל זיע"א ב'תורת המקרא' “בא", וכן הוסיף עוד תירוץ מטעם שהוא מלך שהוא תחת יד ה'). א. הרמב"ם: 'ואפשר שיחטא אדם חטא גדול או חטאים רבים עד שיתן הדין לפני דיין האמת שיהא הפרעון מזה החוטא על חטאים אלו שעשה ברצונו ומדעתו שמונעין ממנו התשובה ואין מניחין לו רשות לשוב מרשעו כדי שימות ויאבד בחטאו שיעשה. הוא שהקב"ה אמר ע"י ישעיהו "השמן לב העם הזה" וגו', וכן הוא אומר "ויהיו מלעיבים במלאכי האלקים ובוזים דבריו ומתעתעים בנביאיו עד עלות חמת ה' בעמו עד לאין מרפא", כלומר: חטאו ברצונם והרבו לפשוע עד שנתחייבו למנוע מהן התשובה שהיא המרפא. לפיכך כתוב בתורה ואני אחזק את לב פרעה, לפי שחטא מעצמו תחלה והרע לישראל הגרים בארצו, שנאמר "הבה נתחכמה לו", נתן הדין למנוע התשובה ממנו עד שנפרע ממנו, לפיכך חזק הקדוש ברוך הוא את לבו' וכו' (שם ו,ג). ב. העיקרים: ' … שהשב מיראה הוא על שני פנים: יש שב מיראת העונש המוטל עליו, כעבד שהוא מתחנן לפני אדוניו בעוד שמלקה אותו, וכשיקל האדון מעליו שבט אפו ישוב למרוד בו כאשר בתחילה, כמו שהיה העניין בפרעה, שבהיות המכה עליו היה אומר: "ה' הצדיק" וגו' (שמות ט'), וכשהייתה הרווחה חזר להכביד את לבו כבתחילה. וזה בלי ספק היה מורה שהתשובה הראשונה הייתה על צד ההכרח מאימות מות נפלו עליו וגו', ושלא היה פועל בחירי, ועל כן אין ראוי שתחשב לו לתשובה כלל. ויש מי שהוא שב מפני פחד השם ועונשיו ואף בשעת הרווחה פחד אלוקים לנגד עיניו והוא ירא וחרד מאימת ייסוריו, בהיותו מאמין שכל הדברים באים מהשם יתברך על צד הגמול והעונש. ולא ייחס הדברים אל הטבע והמקרה, כמו שעשה פרעה, שבסור המכה מעליו היה חוזר לקלקולו הראשון, ואף אחר מכת בכורות כשחשב שישראל נבוכים בארץ תלה כל האותות והמופתים שראה במקרה, ועל כן נתחזק לרדוף אחרי בני ישראל, ונתאמת שתשובתו הראשונה הייתה באונס ומחמת המכות ולא בחירית. ועל זה הדרך יתפרש מה שנמצא בכתוב, שהשם יתברך מחזק לב הרשעים או מקשה ערפם ומונע מהם דרכי התשובה. וזה שהרשע בבא עליו המכה הוא מתחסד ושב אל השם מיראת עונש המוטל עליו, כמו שאמר פרעה: "חטאתי הפעם, ה' הצדיק" וגו' (שם). ובעבור שזה הפועל דומה לאונס ואינו בחיריי, הנה השם יתברך מחזק את לבו כשנותן לו צד או צדדין לתלות בהן המכה, ולומר שבאה במקרה ולא על צד ההשגחה האלוקית. וזה כדי שיסור מלבו המורך שקנה מחמת המכה, ויישאר על טבעו ובחירתו מבלי מכריח, ואז יבחן אם הייתה תשובתו בחירית. ומאשר בחירת פרעה כשסר מעליו עול המכה לרע, אמר השם יתברך: "אני הכבדתי את לבו”, כלומר: כשהסירותי מלבו המורך שקנה מחמת המכה, ויישאר על טבעו ובחירתו. והוא לרוע בחירתו בקש עילות ותואנות לתלות בהן עניין המכות ולומר שהיו במקרה' (ספר העיקרים ד,כה). במדרש מובא: 'דבר אחר: "כִּי אֲנִי הִכְבַּדְתִּי אֶת לִבּוֹ" - אמר רבי יוחנן: מכאן פתחון פה למינין לומר לא היתה ממנו שיעשה תשובה, שנאמר "כי אני הכבדתי את לבו". אמר לו רבי שמעון בן לקיש: יסתם פיהם של מינים, אלא (משלי ג, לד) "אם ללצים הוא יליץ"; שהקדוש ברוך הוא מתרה בו באדם פעם ראשונה שניה ושלישית ואינו חוזר בו, והוא נועל לבו מן התשובה כדי לפרוע ממנו מה שחטא. אף כך פרעה הרשע, כיון ששיגר הקדוש ברוך הוא חמש פעמים ולא השגיח על דבריו, אמר לו הקדוש ברוך הוא: אתה הקשית ערפך והכבדת את לבך – הריני מוסיף לך טומאה על טומאתך, הוי "כי אני הכבדתי את לבו". מהו "הכבדתי”? שעשה הקדוש ברוך הוא את לבו ככבד הזה שהיא מתבשלת שניה וארטסים נכנס בתוכה, כך נעשה לבו של פרעה ככבד הזה, ולא היה מקבל דבריו של הקדוש ברוך הוא, הוי "כי אני הכבדתי את לבו" וגו'' (שמו"ר יג,ג). דברי רשב"ל הם כמו הרמב"ם, שכיון שלא חזר בו והקשה את ליבו לכן ה' הענישו בתוספת טומאה, שזה עונש על רשעתו הרבה. אולם נראה שגם רמז לשיטת העיקרים, שאומר רשב"ל 'הריני מוסיף לך טומאה על טומאתך', שלכאורה היה יכול גם לומר 'איני נותן לך לימנע מטומאתך' שהרי זה כתגובה למה שר”י אומר בשם המינים שה' מנע ממנו מלשוב בתשובה (כמו שאמר רשב"ל מקודם 'הוא נועל לבו מן התשובה'), ולכן היה ראוי שיאמר בצורה שלא יכול לשוב? (אמנם אין זו ממש קושיא...). אלא שאולי רמז בזה גם לשיטת העיקרים, שה' הוסיף טומאה על הקיים, ולא שנתן בו טומאה שימנע מלשוב בתשובה, אלא הטומאה שפרעה לא רצה לשחרר נשארה כמות שהייתה, אלא שה' הוסיף לו טומאה נוספת, אחרת, והיא שלא יתייחס לעונשים, וכך תשאר טומאתו שלא לשחרר. אולי זהו גם הרמז במדרש על הפס' שרומז לכבד שנעשה בעצמו קשה, ולא מתוספת חיצונית, אלא שהבישול גרם שהכבד יעשה את מה שיש בו, שכך גם פרעה הכביד בעצמו את ליבו ולא קיבל את דבר ה', שבזה ה' לא התערב, אלא רק נתן שפרעה ייעשה ככבד מעצמו, ולא ימנע מלהעשות כך בשל פחד המכות.