"וַיֹּאמְרוּ אֲלֵהֶם... אֲשֶׁר הִבְאַשְׁתֶּם אֶת-רֵיחֵנוּ בְּעֵינֵי פַרְעֹה וּבְעֵינֵי עֲבָדָיו" (שמות ה, כא)

בבא משה ואהרון אל פרעה בבקשה שישחרר את בני ישראל, הכביד פרעה, בתגובה, את עולו על בני ישראל והורה כי מעתה יקוששו בעצמם קש ותבן ליצור הלבנים ובכל זאת יעמדו באותה מכסת הייצור.

בעקבות כך הטיחו בהם דתן ואבירם: "וַיֹּאמְרוּ אֲלֵהֶם... אֲשֶׁר הִבְאַשְׁתֶּם אֶת-רֵיחֵנוּ בְּעֵינֵי פַרְעֹה וּבְעֵינֵי עֲבָדָיו" - לפי שעתה נדרשת מהיהודים עבודה מאומצת יותר.

מדוע נקטו דתן ואבירם בלשון הבאשה, שפרושו העלאת ריח מצחין? מגלה לנו המדרש (שמות רבה, פרשת שמות, פרשה ה, כא): "אמר רבי יוחנן: מן המכות שהיו מכין אותן על בשרן, היה ריחן מבאיש".

אמר רבי יוחנן, כי השוטרים היהודים שמונו על ידי המצרים הרשעים לנגושׂ באחיהם, הוכו באכזריות על ידי המצרים כדי שהיהודים הנתונים תחתם יעמדו במכסות, מאחר שהשוטרים מאנו למרר את חיי אחיהם. השוטרים המעונים נפצעו ללא רחם, ופצעיהם הבאישו והעלו צחנה, ולכך התכוונו דתן ואבירם.

דתן ואבירם הזוג המהולל הזה, לא חדל לעורר מרידות לאורך עשרות שנים. בכל צומת אנחנו מוצאים אותם מסיתים, רוגנים, מתלוננים ובלתי ממושמעים. להלן סקירה קצרה של עלילותיהם:

א. כשהיה משה צעיר, יצא מארמונו של פרעה, ובראותו מצרי מתעלל בישראלי, הרגו. למחרת ראה שני ישראלים רבים, היו אלו דתן ואבירם. אחד מהם הרים את ידו על חברו, ולתוכחת משה הגיב: מי שמך? האם תהרוג אותנו כפי שהרגת את המצרי? בעקבות כך נאלץ משה לברוח ממצרים, לאחר שראה כי הם עלולים להסגיר אותו.

ב. כאשר הורה משה לבני ישראל על פי ה' כי אין להותיר מִן הָמַן מיום ליום, דתן ואבירם הותירו.

ג. בעת פרוץ המהומה בעם עִם הודעת המרגלים כי כיבוש הארץ המובטחת מרובה בסיכונים, היו דתן ואבירם מראשי המתסיסים (במדבר יד, ד): "נִתְּנָה רֹאשׁ וְנָשׁוּבָה מִצְרָֽיְמָה".

הם לא נרגעו עד שנבלעו באדמה. בפרוץ מחלוקת קורח ועדתו, הצטרפו אליו דתן ואבירם, וסרבו להפצרותיו של משה להיפגש איתם וזלזלו במעמדו (במדבר טז, יג): "הַמְעַט כִּי הֶֽעֱלִיתָנוּ מֵאֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ... כִּֽי תִשְׂתָּרֵר עָלֵינוּ גַּם-הִשְׂתָּרֵֽר"?!

ידוע כי במצרים נותרו ומתו שמונים אחוז מבני ישראל. כל אלו שחטאו ולא היו ראויים לצאת ממצרים מתו במכת החושך (כדי שהמצרים לא יראו בבושתם של ישראל). מדוע אם כן לא צורפו דתן ואבירם אליהם, במה שפר עליהם גורלם, וכי לא היו רשעים?

אמר על כך רבי יהושע ליב דיסקין זצ"ל (מהרי"ל דיסקין על התורה, פרשת בשלח, עמוד ע"ט), כי כל השאלות הללו נכונות, נוקבות וחריפות, אבל תשובה אחת פשוטה ממיסה את כולן: דתן ואבירם, בהיותם שוטרי ישראל הם סבלו עבור עם ישראל, והיו מוכנים לספוג מכות במקומם, ובלבד שלא לנגושׂ בהם, עד שנפצעו מן המכות האכזריות שהנחיתו עליהם המצרים.

מי שסובל ייסורים עבור יהודי אחר ומשתתף בצערו - מלאך המוות אינו יכול לו, ויהי מה! הוא יצא ממצרים גם אם ברשעותו הוא מעדיף להישאר בה, והים יבקע מפניו בנס עצום ומופלא, כי יש בעיני ה' חן מיוחד למי שמתייסר עבור אחיו, ונאמן הקב"ה לשלם לכל אחד לפי מעשיו.

"ותן חלקנו"