"ויראו אחי יוסף כי מת אביהם ויאמרו לו ישטמנו יוסף והשב ישיב לנו את כל הרעה אשר גמלנו אתו" (בראשית נ,טו). '"וישב יוסף מצרימה" וגו'. ר' לוי ור' יצחק, ר' לוי אמר: שלא זמנן לסעודה. א"ר תנחומא: הוא לא נתכוון אלא לשם שמים, אמר: לשעבר אבא מושיב לי למעלה מיהודה שהוא מלך, ולמעלה מראובן שהוא בכור, ועכשיו אינו בדין שאשב למעלה מהן! והן לא אמרו כן אלא "לו ישטמנו יוסף". רבי יצחק אמר: הלך והציץ באותו הבור. א"ר תנחומא: הוא לא נתכוון אלא לשם שמים, והם לא אמרו כן אלא "לו ישטמנו יוסף"' (ב"ר ק,ח). איזה כוונה לשם שמים היתה בכך שהציץ לבור? על זה מובא בהרחבה בתנחומא: '"ויראו אחי יוסף כי מת אביהם" ומה ראו עתה שפחדו? אלא שראו בעת שחזרו מקבורת אביהם, ראו שהלך יוסף לברך על אותו הבור שהשליכוהו אחיו בתוכו, וברך עליו כמו שחייב אדם לברך על מקום שנעשה לו נס, ברוך המקום שעשה לי נס במקום הזה. וכיון שראו כן, אמרו: עכשיו שמת אבינו לו ישטמנו יוסף, והשב ישיב לנו את כל הרעה אשר גמלנו אותו' (תנחומא “ויחי” סימן יז). נראה ששתי הסיבות הביאו את השבטים לחשוש, שאם רק היה עובר ליד הבור, הרי ברור שראוי לברך שנעשה לו נס, ולכן אמנם זה מקור לחשש, אבל עדיין לא היו בטוחים שזה יכול לגרום להם רעה. עכשיו שראו שלא הזמינם לסעוד עמו, אז אם זה היה רק זה, זה הגיוני כיון שהוא משנה למלך ואין לו זמן לזה, להבדיל מהזמן שיעקב היה חי שהתאמץ לשם כך. אולם כיון שקודם ראו שהלך לבור שזה העלה אצלם חשש שאולי זה יגרום לו לפגוע בהם, ועכשיו הם רואים שבאמת הוא מתרחק מהם, שלא סועד אתם, אז זה הביא להם את ההבנה שהוא מאוד כועס ולכן כנראה שעכשיו הוא יתנקם בהם. אולי מרומז בדבריהם: "לו ישטמנו יוסף והשב ישיב לנו את כל הרעה אשר גמלנו אתו", שעכשיו אחרי שעבר דרך הבור הוא נזכר במה שהיה ולכן ישנא אותם, שזהו “לו ישטמנו יוסף”, ולכן עכשיו מתחיל להשיב להם רעה, בכך שמרחיק אותם ואז כשירגיש מספיק ריחוק יפגע בהם, שזהו "והשב ישיב" וגו', שעכשיו יבוא לבצע את כעסו שע"י מעשים שמתחילים בהרחקתם ובסוף יהרגם, שזהו “השב ישיב” כרמז לכפילות במעשים, שמתחיל בהרחקתם ויגמר בהריגתם. גם יוסף מבין את חששותיהם ולכן אומר: "ואתם חשבתם עלי רעה אלקים חשבה לטבה למען עשה כיום הזה להחית עם רב. ועתה אל תיראו אנכי אכלכל אתכם ואת טפכם וינחם אותם וידבר על לבם" (כ-כא). שבאמירה שחשבו לרעה אבל זה היה לטובה, זה מתמקד במכירתו ובבור, שזה כרמז שבירך על מעשה הבור שנעשה לו נס, שהיה גילוי של טובה; ואמירתו שיכלכל אותם, זה כנגד חששם בעקבות שלא סועד עמהם, ולכן מדגיש שיעשה עמם טובה גם בנושא הסעודה ושלא יראו בזה (בריחוקו מסעודתם) רמז לרעה נגדם. אולי רמז לכך שעבר דרך הבור, שנאמר "וישב יוסף מצרימה הוא ואחיו וכל העלים אתו לקבר את אביו אחרי קברו את אביו" (יד), שברור שזה לאחר שקברו את אביו, אז מה יש לומר זאת? בפשטות זה בא ללמד שיוסף עצמו קברו; אולם אפשר שבא גם לרמז שהיה עוד דבר שעשה יוסף בדרך חזרה (בדרך כששבו למצרים “וישב יוסף מצרימה”) ולא עשה זאת בהלוך כיון שהלכו בהלוויה, שזהו שעבר דרך הבור ובירך שם, שאת זה יכל לעשות דווקא אחרי שקבר את אביו (שזהו "אחרי קברו את אביו”), וזה גרם מה שנאמר מיד "ויראו אחי יוסף כי מת אביהם ויאמרו לו ישטמנו יוסף" וגו'; בכ”א גם אם אי אפשר לרמז באמירה של "אחרי קברו את אביו”, בכ”ז אפשר ללמוד סמוכים, שאמירתם קשורה לדרך חזרתם למצרים, שזהו שבדרך עבר יוסף דרך הבור, שהבור נמצא בדרך של ההולכים למצרים (שלכן עברה שם השיירה שהיתה בדרכה למצרים אליה מכרוהו). ומה שהתרחק מסעודתם למדו מזה שיוסף מרגיע אותם שימשיך לכלכל אותם, כך שסימן שהיה בעניין האוכל משהו שהיה בו גילוי של ריחוק מהם שלכן חששו שיתנקם בהם (שהרי זה בא כתשובת יוסף לאמירה של האחים בעקבות החשש שעכשיו יתנקם בהם). במדרש מובא בהרחבה במה ניחם אותם: 'ומה נרות לא יכלו לכבות נר אחד, נר אחד יכול לכבות עשרה נרות? בכך נחמן. ד"א, במה ניחמן? אמר להם: אתם נמשלתם ככוכבי השמים, היאך אני יכול לכלות כוכבי השמים? אתם נמשלתם כעפר ארץ, היאך אני יכול לכלות עפר הארץ? אתם נמשלתם לחול הים, היאך אני יכול לכלות חול הים? ד"א במה ניחמן? אמר להם: היאך אני יכול להיעשות אנטריקוס לאבא, אבא מוליד ואני קובר?! היאך אני יכול להעשות אנטריקום להקב"ה, הקב"ה מברך ואני ממעט?! אתם נמשלתם הגוף ואני הראש, שנאמר "ולקדקד נזיר אחיו" אם אין הגוף קיים על מה הראש מולך? בכך ניחמן. ד"א במה ניחמן? אמר להם: עד שלא באתם בכאן היו קורין אותי עבד, וכשבאתם לכאן הודעתם הוגניס שלי, ואם אני מאבד אתכם נמצאתי מאבד הוגניס שלי. ד"א, אם אני מאבד אתכם המצריים מורדים בי, ואומרין: עם אחיו לא שמר ברית ועמנו הוא שומרו? כך ניחמן. ד"א במה ניחמן? אמר להן: אם אני מאבד אתכם אני שקרן לפני המצריים, ויאמרו ראו העבד הזה, ראה כת של בחורים ואמר אחיהן, ולא היו אחיו. תדע לך שהוא כך, שהרי בסוף בקש עליהן עילה והרגן. לכך ניחמן' (משנת רבי אליעזר פרשה שביעית [בב"ר ק,ט מובא קצת בשינוי]). אולי למדו זאת כרמז בפס': “ויאמר אלהם יוסף אל תיראו כי התחת אלקים אני. ואתם חשבתם עלי רעה אלהים חשבה לטבה למען עשה כיום הזה להחית עם רב. ועתה אל תיראו אנכי אכלכל אתכם ואת טפכם וינחם אותם וידבר על לבם" (יט-כא). "ויאמר אלהם יוסף אל תיראו כי התחת אלקים אני" – שה' ברך ודימה את בנ"י לכוכבים ולחול, כך שלא יכול לעשות דבר נגד דבר ה' (שאינו תחת אלקים – אינו במקום ה'). "ואתם חשבתם עלי רעה אלקים חשבה לטבה למען עשה כיום הזה להחית עם רב" – ה' גלגל שהוא יחיה את בני ישראל הרבים, שהם בני יעקב, ולכן לא יכול להעשות (אנטירקום) נגד ברכת ה' לריבוי ומעשה יעקב שהעמיד עם רב, וממילא זה גם חשיבותו כראש לעם רב – שמשפיע עליהם לטובה, שמחיה אותם. "ועתה אל תיראו" – שאין להם לירא שיהרוג אותם, כיון שאם יהרגם יקראו לו המצרים שקרן, בשל העובדה שהרג אותם. "אנכי אכלכל אתכם ואת טפכם" – שצריך לדאוג להם (שלכן יכלכל אותם), כיון שהמצרים מסתכלים איך הוא מתנהג אליהם, וממילא בטח שאם יהרגם הם ימרדו בו. "וינחם אותם" – ניחום נשמע כעין ניחום אבלים, שזה על פטירת אדם, שיצאה נשמתו, והנשמה משולה לנר "נר ה' נשמת אדם" (משלי כ,כז), שזהו שרמז על היותם כנרות שלא יכול לכבות, שלא יכול להמיתם. "וידבר על לבם" – רמז בלב על חיבור וקירבה ביניהם, שזה רומז שהם המוכיחים את היחוס שלו (שלא יקראו לו עבד) כמשפחתו – קרוביו, ולכן לא יהרגם.