בהלכות הדלקת נרות בחנוכה, אנו נפגשים עם הלכה מוזרה, לכאורה, ולפיה אפילו עני המתפרנס מן הצדקה מחויב למכור את כסותו, ובלבד שיוכל לקיים את מצוות הדלקת נרות החנוכה. מה הפשר ועומק הלכה זו?

כמן כן, פרשת מקץ המספרת לנו על קורות חייו של יוסף הצדיק, נקראת תדיר בחנוכה, ומזמינה אותנו לשאול מהו הקשר העמוק שבין חנוכה לבין הפרשה?

יוסף, שהתגלגל כנער עברי למצרים, זכה לעלות לגדולה עד להיותו מושל על כל ארץ מצרים. דבר שיכול היה יכול לגרום ליוסף קושי לשמור על זהותו כבן למשפחת יעקב. אך למרות הכל יוסף הצליח לשמור על זהותו, ואף זכה לכינוי "יוסף הצדיק".

התורה רוצה להעביר לנו מסר ושנלמד מכך לדורות עולם, שמנעמי הגלות וההשפעות הגלותיות והתרבותיות יכולים להביא יהודי להתנכר למוצאו, עד כדי שכחת עצמיותו ומקור שורשיו. אך כמו שיוסף התמודד ונלחם על זהותו בהצלחה כנגד רוחה של תרבות מצרים, ומצליח לשרוד כיהודי את כל קורותיו במצרים עד להתאחדותו עם משפחתו, כך גם על כל יהודי להילחם ולשמור על זהותו בפני כל רוח זרה המנשבת ושבאה לאבד את זהותנו.

גם בחנוכה עם ישראל ניצח את המעצמה ההלניסטית שרצתה לשבור את רוחו של עם ישראל ולשכח מאתנו את התורה הקדושה. אל מול היוונים עמדו החשמונאים וסחפו אחריהם את כל העם למאבק של חיים ומוות על עצם הקיום היהודי שלנו.

רק ההבנה כי נרות החנוכה מסמלים מאבק על שמירת העצמיות והזהות שלנו כיהודים מסבירה את ההלכה המוזרה לכאורה, ולפיה אפילו עני המתפרנס מן הצדקה מחויב למכור את כסותו, ובלבד שיוכל לקיים את מצוות הדלקת נרות החנוכה. אכן, כדי לשמור על העצמיות שלי ועל הזהות שלי כיהודי, ראוי בהחלט לוותר אפילו על המעיל, שכן ללא זהות מוצקה הניצבת מתחת למעיל הרי שדומה האדם לקולב דומם שעליו תלוי מעיל!

דומה כי זיווג זה בין חנוכה לפרשת מקץ בא ללמדנו כי עלינו לעמוד על המשמר הן כיחידים והן כעם אל מול הניסיונות החוזרים ונשנים לאבד מאיתנו את זהותנו.

אנו, כמכבים וכיוסף בזמנם, נדרשים לעמוד על המשמר ולהילחם בכל תוקף ברוחות הבאות לאבדנו.

הרב שמעון ביטון, מהספר: "בין אדם למועד"