פרשת "מקץ" יוצאת בחנוכה, נראה שאין זה מקרי שכך יצא רק במקרה (בשל התאריך), אלא יש בזה שורש עמוק. בפרשת מקץ יוצא יוסף מהבור בו ניתן שנים רבות קודם לכן, שניתן לשם ללא הגבלת זמן, שבעצם זה להשאר שם עד יום מותו, כלא שסופו מוות. כלא במצרים אינו סתם כלא פשוט כמו ימנו, אלא זהו כלא גרוע ביותר, כמו שיוסף אומר "כי שמו אתי בבור" (בראשית מ,טו), וכן התורה מספרת כשנלקח לפרעה "ויריצהו מן הבור" (שם מא,יד). בור זהו מקום שאין בו אורה כמו בחוץ בבית המואר, ומשם יוצא החוצה לאורה ועלה אז למלכות. שזה דומה לחנוכה שבה היינו בצרה גדולה עם סכנת מוות על ראשנו (אם לא נשמע להם), והיה לנו חושך תחת יד היוונים ('"וְחֹשֶׁךְ" זה גלות יון, שהחשיכה עיניהם של ישראל בגזירותיהן' וכו' [ב"ר ב,ד]), ונעשה לנו אורה בנס המנורה שדלקה שמונה ימים, וזה בא יחד עם הניצחון במלחמה, שהורדנו את יד היוונים מעלינו, ועלינו למלכות ('מאי חנוכה? דתנו רבנן: בכ"ה בכסליו יומי דחנוכה תמניא אינון דלא למספד בהון ודלא להתענות בהון. שכשנכנסו יוונים להיכל טמאו כל השמנים שבהיכל, וכשגברה מלכות בית חשמונאי ונצחום, בדקו ולא מצאו אלא פך אחד של שמן שהיה מונח בחותמו של כהן גדול, ולא היה בו אלא להדליק יום אחד, נעשה בו נס והדליקו ממנו שמונה ימים. לשנה אחרת קבעום ועשאום ימים טובים בהלל והודאה' [שבת כא,ב]). נראה שיוסף קשור לכח יציאת מצרים, כיון שבירידת למצרים הוקל הירידה לגלות (' … כך היה יעקב אבינו ראוי לירד למצרים בשלשלאות ובקולרין. אמר הקב"ה: בני בכורי ואני מורידו בבזיון? ... אלא הריני מושך את בנו לפניו והוא יורד אחריו על כרחו שלא בטובתו' [ב"ר פו,ב (וכן בשבת פט,ב)]) כך שמתגלה בו כח הורדה מכח השעבוד. ואף ביציאה בזכותו היתה קריעת ים סוף: 'שִׁמְעוֹן אִישׁ קֶטְרוֹן אוֹמֵר: בִּזְכוּת עֲצָמוֹת שֶׁלְּיוֹסֵף, אֲנִי קוֹרֵעַ לָהֶם אֶת הַיָּם, שֶׁנֶּאֱמַר: (בְּרֵאשִׁית לט,יב) "וַיַּעֲזֹב בִּגְדוֹ בְּיָדָהּ וַיָּנָס וַיֵּצֵא הַחוּצָה", וּכְתִיב: (תְּהִלִּים קיד,ג) "הַיָּם רָאָה וַיָּנֹס"' (מכילתא ד“ויהי” פרשה ג). שזה מראה את כוחו בקשר לזכות ליציאת מצרים. יותר מזה, נראה ששני הדברים הם יחד, שבגלל שלא חטא עם אשת פוטיפר הוא הושלך לבור שמשם לבסוף עלה למלכות (שאילו לא היה שם לא היה פוגש בו שר המשקים שאמר לפרעה עליו), כך שבעצם עמידתו שלא לחטוא קשור לכוחו למלכות שבזה מתגלגל יסוד לביטול כח הגלות, שכיון שהיה משנה למלך הונהג בו כבוד ולכן בכך יכל להוריד את יעקב בכבוד (כמשנה למלך, ואף לכן לא התחילה הגלות בזמנו ובזמן אחיו), ובכך גם גילה זכות לקריעת ים סוף ביציאה ממצרים שינוס הים כמו שהוא נס מאשת פוטיפר, כיון שבזה מתגלה יסוד לביטול כח הגלות. לכן נראה שמשה התעסק בעצמותיו של יוסף, לא רק כי אחרים לא התעסקו כי רדפו אחר הממון, אלא זה קשור לעקרון של היותו אחראי על הגאולה ממצרים ולכן צריך את כח יוסף. כך שיוסף הוא שורש לגאולה ממצרים, ולכן בחנוכה שיסודו – שורשו נלמד בק”ו מיציאת מצרים (שנקבע על נס הניצחון כעין פורים, כמו שאומר הריטב"א [מגילה יד,א], וראה ב'לזמן הזה' כסלו 'על מה נקבע חנוכה' למרן גדול הדור הרה”ג חיים דרוקמן שליט”א), זה מתגלה כעין גילוי יוסף בשורש ליציאת מצרים – כעין המשך כח כמו שיציאת מצרים היתה מכח שורש יוסף, לכן זה גילוי כמו היותו בבור על שלא חטא עם אשת פוטיפר (ובאי חטאו זהו שורש לגאולה ממצרים) ויציאתו מהבור למלכות, כמו שמסופר בפרשת "מקץ” (שמתחיל בהיותו בבור). גם הגעתו לבור, שמזה התגלגל למלכות בסוף היה על שאשת פוטיפר רצתה שיחטא בחטא ערוה, שזה כעין בחנוכה שהיוונים גזרו שבתולה הנשאת תבעל להגמון ('היו באותו הנס - שגזרו יוונים על כל בתולות הנשואות להיבעל לטפסר תחלה ועל יד אשה נעשה הנס' [רש"י; שבת כג,א]) וזה הביא למרד החשמונאים שסופו בניצחון, אורה ומלכות (ונעשה נס ע”י אשה בחנוכה [רש"י שם], שזה כביטוי להיפך מהצרה שבאה ע”י אשת פוטיפר כשמתגלה לטומאה, שכאן זה מתגלה לקדושה – לנס וטהרה, ולכן האשה היא זו שמגלה זאת, ומביאה להצלה כמו אצל יוסף שלא חטא). מי שגרם לירידת יוסף למצרים הוא לוי (שיחד עם שמעון יעצו להרגו [רש”י; בראשית מט,ה]), כך שירדתו וההצלה שבאה בעקבות זה לתחילת הגלות, ולזכות ביציאה ממצרים ע"י יוסף, קשור לגלגול ע"י לוי, כמו שבחנוכה בא לידי גילוי ע"י החשמונאים הכהנים משבט לוי (שהחלו לגלגל זאת ושאר היהודים הצטרפו אליהם, וכך יחד ניצחו), והם הקימו מלוכה כמו מלכות ישראל – שאינה מיהודה, שזה (מלכות ישראל) התגלתה בבית ראשון ע"י צאצאי יוסף, וגילוי לקשר יוסף למלכות החלה במלכותו במצרים, שהחלה בפרשת "מקץ". יוסף עמד מול פיתוי אשת פוטיפר ע"י דמות אביו: ' … באותה שעה באתה דיוקנו של אביו ונראתה לו בחלון. אמר לו: יוסף, עתידין אחיך שיכתבו על אבני אפוד ואתה ביניהם, רצונך שימחה שמך מביניהם?' וכו' (סוטה לו,ב). שזהו גילוי הקדושה שבמהות יעקב, וכך זה דומה בחנוכה שנעשה ע"י הכהנים בני מתתיהו הכה”ג, כמו כנגד אבני האפוד שבבגדי הכה"ג. והגילוי קדושה דרך החלון כעין נס המנורה בחנוכה, שהמנורה היתה מאירה מהחלון החוצה להשפעת קדושה (' … אלא עשה חלונות צרות מבפנים ורחבות מבחוץ, כדי שיהא האור יוצא מבהמ"ק ומאיר לחוץ, שנאמר (מ"א ו, ד): "ויעש לבית חלוני שקופים אטומים"' וכו' [במדבר רבה טו,ב (ובמנחות פו,ב)]). כדי שיוסף יוכל להיות משנה לפרעה המלך הוא היה צריך ללמוד 70 לשון: 'א"ר חייא בר אבא אמר רבי יוחנן: בשעה שאמר לו פרעה ליוסף (בראשית מא, מד) "ובלעדיך לא ירים איש את ידו" וגו', אמרו איצטגניני פרעה: עבד שלקחו רבו בעשרים כסף תמשילהו עלינו? אמר להן: גנוני מלכות אני רואה בו. אמרו לו: א"כ יהא יודע בשבעים לשון. בא גבריאל ולימדו שבעים לשון; לא הוה קגמר. הוסיף לו אות אחת משמו של הקב"ה ולמד, שנאמר (תהלים פא, ו) "עדות ביהוסף שמו בצאתו על ארץ מצרים שפת לא ידעתי אשמע". ולמחר כל לישנא דאישתעי פרעה בהדיה אהדר ליה, אישתעי איהו בלשון הקדש לא הוה קא ידע מאי הוה אמר' וכו' (סוטה לו,ב). לשוה"ק שיוסף ידע, היא כעין לעצמה, שהרי פרעה לא ידעה, שכך כעין רמז לנס המנורה שהיה מספיק ליום, כמו שידע עברית, והתווסף בנס לעוד שבעה ימים כעין כנגד שבעים לשון (בגימטריה קטנה) שקיבל בנס ע”י הוספת אות משם ה' לשמו. כך שכעין יש דימוי בין הדברים, שחנוכה יונק כח משורש המתגלה ביוסף לגאולה, שלכן זהו הקשר של פרשת "מקץ" לחנוכה.