בראשונים מובא שהשם חנוכה נקבע על שם חנוכת המזבח או ע"ש שחנו מהמלחמה בכ"ה כסלו, שבאבודרהם מבוא ע"ש המלחמה: '… עד שריחם עליהם הבורא יתברך, וגברו בני חשמונאי ונצחום יום כ"ה בכסלו – ולכך נקראו אלו הימים חנוכה, כלומר: חנו בכ"ה בכסלו' (אבודרהם, סדר הדלקת נר חנוכה). ובאור זרוע מובא ע"ש חנוכת המזבח: 'ולמה היא נוהגת להדליק שמונה? אלא שסתרו המזבח ובנאוהו וכל שבעת הימים היו מתקנים בכלי שרת ... ולא יכלו ליקח שמן אחר, ולכך נעשה נס בפך שמן ונתקיים שמונה ימים, ולפיכך נקרא חנוכה, ע"ש חנוכת המזבח שנסתר ובנאוהו' (אור זרוע, הלכות חנוכה, שכא). (ראה בהרחבה ב'לזמן הזה' – 'שלמות חנוכה', למרן גדול הדור הרה"ג חיים דרוקמן שליט"א). הטעמים האלו קשורים לגילוי חנוכה כבר בחז"ל, בגמ' מובא: 'מאי חנוכה? דתנו רבנן: בכ"ה בכסליו יומי דחנוכה תמניא אינון דלא למספד בהון ודלא להתענות בהון. שכשנכנסו יוונים להיכל טמאו כל השמנים שבהיכל, וכשגברה מלכות בית חשמונאי ונצחום בדקו ולא מצאו אלא פך אחד של שמן שהיה מונח בחותמו של כהן גדול, ולא היה בו אלא להדליק יום אחד, נעשה בו נס והדליקו ממנו שמונה ימים. לשנה אחרת קבעום ועשאום ימים טובים בהלל והודאה' (שבת כא,ב). הרי שנאמר על נס המנורה יחד עם נס הניצחון על היוונים. וכן במסכת סופרים (כ,ד. כ,ו) מובאת תפילת 'על הניסים' ו'הנרות הללו', ובה מובא על הניצחון במלחמה, וכן אנו אומרים בתפילה ובהדלקת החנוכיה. במגילת תענית (שהיא הקדומה) מובא על הניצחון במלחמה (שעל זה מביאים שאומרים שבח), ובנוסף נאמר על חנוכת המזבח: ' … ומה ראו לעשות חנוכה שמונה ימים? אלא – בימי מלכות יון נכנסו בני חשמונאי להיכל, ובנו את המזבח, ושׂדוהו בשׂיד ותקנו בו כלי שרת והיו מתעסקין בו שמונה ימים. ומה ראו להדליק את הנרות? אלא, בימי מלכות יון שנכנסו בית חשמונאי להיכל שבעה שפודין של ברזל בידם וחפום בַּעַץ והדליקו בהם את המנורה. ומה ראו לגמור בהם את הלל? ללמדך שכל תשועה ותשועה שהקב"ה עושה לישראל, היו מקדימין לפניו בהלל בשירה ובשבח ובהודאה' וכו' (מגילת תענית, כסלו, כ"ה). הרי שמביאים את שני הדברים שהם קשורים לגילוי בחנוכה. נראה שאין אלו סתם שני טעמים שהיו בחנוכה, אלא יש בהם קשר עקרוני (מצד שהם משלימים יחד את העניין של חנוכה, שנלחמו בשביל גילוי קדושה, שזהו שנלחמו בשביל עצמאות כדי לגלות את העצמיות שלנו, כמו שמסביר מרן הגר"ח דרוקמן שליט"א [שם]. ובנוסף) נראה שבא לגלות שהניצחון שלנו במלחמה זה בא מכח הקדושה, שלכן מחנה ישראל קדוש, שה' מתהלך במחנה ישראל: "כי ה' אלקיך מתהלך בקרב מחנך להצילך ולתת איביך לפניך" (דברים כג,טו). ולכן גם הארון עם שברי הלוחות היה יוצא למלחמה: 'דתני ר' יודה בן לקיש אומר: שני ארונות היו מהלכים עם ישראל במדבר, אחד שהיתה התורה נתונה בו, ואחד שהיו שברי הלוחות מונחין בתוכו. זה שהיתה התורה נתונה בתוכו היה נתון באוהל מועד, הדא היא דכתיב (במדבר יד) "וארון ברית ה' ומשה לא משו מקרב המחנה", וזה שהיו שברי הלוחות נתונין בתוכו היה נכנס ויוצא עמהן' (יר' סוטה ח,ג) [וכן ראה ברש”י; דברים י,א], כביטוי לשכינה שיוצאת עמהם למלחמה על האויבים. לכן חנוכת המזבח שזה ביטוי לעבודת המקדש וגילוי השכינה בו, קשור לניצחון במלחמה, וכן גם הדלקת הנרות במנורה מרמז על שהשכינה שורה בישראל: '(ויקרא כד, ג) "מחוץ לפרוכת העדות יערוך", וכי לאורה הוא צריך? והלא כל ארבעים שנה שהלכו בני ישראל במדבר לא הלכו אלא לאורו? אלא עדות היא לבאי עולם שהשכינה שורה בישראל. מאי עדות? אמר רב: זו נר מערבי, שנותן בה שמן כמדת חברותיה, וממנה היה מדליק ובה היה מסיים' (שבת כב,ב). הרי שבמנורה מתגלה שיש השראת השכינה בישראל. ויותר מזה, זה מתגלה ע"י שהנר המערבי היה דולק מעבר לזמן הטבעי שהשמן היה צריך לדלוק, וממילא בחנוכה שהתגלה שהשמן הספיק הרבה מעבר לרגיל (פי שמונה), זה מראה על גילוי השראת השכינה בישראל. לכן כל הדברים האלו מחוברים יחד: ניצחון במלחמה, חנוכת המזבח ונס המנורה. אולי אפשר שזהו שמובא בגמ' על מחלוקת ב"ש וב"ה בדין מהדרין מן המהדרין: 'ת"ר: מצות חנוכה – נר איש וביתו, והמהדרין – נר לכל אחד ואחד, והמהדרין מן המהדרין – ב"ש אומרים: יום ראשון מדליק שמנה מכאן ואילך פוחת והולך; וב"ה אומרים: יום ראשון מדליק אחת מכאן ואילך מוסיף והולך. אמר עולא: פליגי בה תרי אמוראי במערבא, ר' יוסי בר אבין ור' יוסי בר זבידא. חד אמר: טעמא דב"ש כנגד ימים הנכנסין, וטעמא דב"ה כנגד ימים היוצאין. וחד אמר: טעמא דב"ש כנגד פרי החג, וטעמא דבית הלל דמעלין בקדש ואין מורידין' (שבת כא,ב). הטעם השני מובן, אבל הטעם הראשון כנגד הימים שיהיו או שעברו הוא לכאורה לא מובן, מה העניין לחלוק בזה? ראה הסבר לזה ב'לזמן הזה' - 'מוסיף והולך', למרן גדול הדור הרה"ג חיים דרוקמן שליט"א. אולי אפשר לומר גם שבכוונה ניתנו שני הסברים, שלא סתם שסברו אחרת, אלא יש בשני הטעמים עניין אמתי (ולכן לא נאמר מי אמר מה, כיון ששניהם מסכימים שיש אפשרות לומר גם את הטעם השני, ולא הביאו אלא עניין אחד מהם). שכמו שאמרנו יש גילוי בחנוכה בנוסף לנס המנורה גם גילוי לניצחון ולחנוכת המזבח. לכן הדעה שכנגד פרי החג או שמעלים בקודש, זה גילוי כנגד המזבח, שבאו ב"ש וסברו שיש לתת ביטוי שיגלה גם על חנוכת המזבח, ולכן מצאו את פרי החג שזה עניין שמתגלה במזבח, שפוחת בפרים, להבדיל מבדר"כ שמעלים, ולכן זה מגלה ומדגיש את המזבח (שרק בו מתגלה כך), ולכן סברו לתת לזה ביטוי בהדלקת הנרות (בנוסף לכך שיש קשר בין חנוכה וסוכות [ראה ב'לזמן הזה' - 'חנוכה וסוכות'], ולכן בזה מודגש גם קשר לסוכות בגילוי של המזבח). לעומתם סוברים ב"ה שכיון שבדר"כ יש עניין של מעלים בקודש, אז גם כאן אין להפחית, שזה מקרה חריג במזבח ולא ראוי לעשות כמותו נגד הכלל הרגיל שתקף תמיד; ומה שיש עניין לגלות על חנוכת מזבח זה מתגלה בעליה בקודש, שעכשיו כשחנכו את המזבח יכולים לעבוד בו, שזהו עליה בקודש, שעבודת המקדש מעלה את הקדושה בעולם. לעומת טעם זה שכנגד חנוכת המזבח בא האמורא השני ומכוון כנגד המלחמה, שבתחילה היו מעטים מאוד (עד כדי כך שמביא רש"י: '"מחץ מתנים קמיו" - … ד"א, ראה שעתידין חשמונאי ובניו להלחם עם עובדי כוכבים, והתפלל עליהם, לפי שהיו מועטים – י"ב בני חשמונאי ואלעזר כנגד כמה רבבות, לכך נאמר "ברך ה' חילו ופועל ידיו תרצה"' [רש"י; דברים לג,יא]) ולאט לאט התווספו עוד לוחמים שהצטרפו אליהם. לכן לב"ש בתחילה היה הנס הכי גדול שבמלחמה, שהרי יכלו להשמידם מיד, שהרי היו מועטים ביותר, ולאט ולאט התווספו עוד (ואף התווסף להם נשק איכותי שאספו מהשלל של היוונים), שאז אמנם גם היה נס שניצחו, אבל זה פחות גדול מגודל הנס הגדול שהיה קודם, כיון שכבר היו יותר לוחמים, לכן זה בא לידי ביטוי בהפחתה בנרות. לעומתם ב"ה מבטאים את ההארה של ליבות ישראל והגילוי של זה בפועל – שהצטרפו למלחמה, שקודם היו מעטים שהעיזו לצאת להילחם ביוונים, ולאט לאט הואר ליבם של ישראל בקדושה ועוז, ולכן הצטרפו עוד ועוד, ונעשה מרד יהודי לשם ה' גדול יותר, ולכן מראים זאת בנרות שמתווספים. או שב"ש פוחתים כנגד הפחתת שליטת יוון והמתיוונים, וב"ה מוסיפים כנגד שליטה גדולה יותר של ישראל בארץ, וכן הוספה כנגד שיותר יהודים חזרו בתשובה (מההתיוונות) עם הזמן. (ואולי ב"ש זה כנגד הרגש למלחמה שהייתה, שעם הזמן פוחת הרגש של ההתלהבות, ככל שעוברות השנים, ולכן פוחת האור הגדול; ואילו ב"ה מוספים, כנגד שהשלטון היהודי שהוקם במרד המשיך להתקיים עוד ועוד זמן). אולי לכן בגמ' זה מובא כשקודם נאמר: 'עד שתכלה רגל מן השוק. ועד כמה? אמר רבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן: עד דכליא ריגלא דתרמודאי', ואח"כ נאמר: 'ת"ר: נר חנוכה מצוה להניחה על פתח ביתו מבחוץ, אם היה דר בעלייה מניחה בחלון הסמוכה לרה"ר, ובשעת הסכנה מניחה על שלחנו ודיו' (שבת כא,ב). שבפשט זה הובא כיון שמדובר על הדלקת הנרות, אולם אולי גם רמזו בזה על העניין שאין יד האויב עלינו, ולכן יכולים להדליק ולהאיר לעולם – לבחוץ (ולכן גם מודגש שכשיש שעת סכנה מהמייצר לנו, אז לא מאיר בחוץ אלא רק בביתו), שזה בא לרמז על הקשר של הדלקת נרות חנוכה עם ביטול כח היוונים שמנעו מאיתנו לקיים מצוות, שלכן עכשיו אנו מאירים באור הקדושה (כמנורה המגלה שיש גילוי שכינה), שזהו שיש גילוי בהדלקת החנוכיה על הניצחון במלחמה. וכן המצווה להניח בפתח ביתו או בחלונו, כרמז שהבית מגלה קדושה, כעין רמז לביהמק”ד שהביא קדושה לעולם, שזה רומז למזבח (והמנורה) שבמקדש, רמז לחנוכת המזבח. ואף מה שבשעת הסכנה מניחו על שולחנו כעין מרמז למזבח, שהשולחן מרמז על המזבח: ' … דכתיב (יחזקאל מא, כב) "המזבח עץ שלש אמות גבוה", וכתיב (יחזקאל מא, כב) "וידבר אלי זה השלחן אשר לפני ה'”, פתח במזבח וסיים בשלחן?! ר' יוחנן ור' אלעזר דאמרי תרוייהו: כל זמן שבהמ"ק קיים מזבח מכפר על ישראל, ועכשיו שלחנו של אדם מכפר עליו' (ברכות נה,א), לכן זה כעין רומז שיש ביטוי לחנוכת המזבח.