"וירא ה' כי שנואה לאה ויפתח את רחמה ורחל עקרה" (בראשית כט,לא). ' ... דכתיב (בראשית כט, יז) "ועיני לאה רכות" מאי רכות? אילימא רכות ממש, אפשר בגנות בהמה טמאה לא דבר הכתוב, דכתיב (בראשית ז, ח) "מן הבהמה הטהורה ומן הבהמה אשר איננה טהורה", בגנות צדיקים דבר הכתוב? אלא א"ר אלעזר: שמתנותיה ארוכות. רב אמר: לעולם רכות ממש, ולא גנאי הוא לה אלא שבח הוא לה; שהיתה שומעת על פרשת דרכים בני אדם שהיו אומרים: שני בנים יש לה לרבקה, שתי בנות יש לו ללבן, גדולה לגדול וקטנה לקטן. והיתה יושבת על פרשת דרכים ומשאלת: גדול מה מעשיו? איש רע הוא מלסטם בריות. קטן מה מעשיו? (בראשית כה, כז) "איש תם יושב אוהלים". והיתה בוכה עד שנשרו ריסי עיניה, והיינו דכתיב (בראשית כט, לא) "וירא ה' כי שנואה לאה" מאי שנואה? אילימא שנואה ממש, אפשר בגנות בהמה טמאה לא דבר הכתוב בגנות צדיקים דבר הכתוב? אלא ראה הקב"ה ששנואין מעשה עשו בפניה "ויפתח את רחמה"' (ב"ב קכג,א). 'קצת צ״ע דלא פריך: אילימא שנואה ממש איך היה עמה, והא אמרו בנדרים כ׳ ב׳ דבני שנואה הם אלה שעליהם אמר הכתוב (יחזקאל כ׳) "וברותי מכם המורדים והפושעים בי", ומדלא פריך כן יש להביא ראיה לדעת הטור באו״ח סי׳ ר״מ דאם בשעת הזיווג רצויה היא לו אינה בכלל איסור, וכן הביא הב״י שם בשם הראב״ד, ולפלא הוא שבשו״ע לא הביא דעה זו אף כי בב״י לא העיר על זה כלום' (ת"ת). אמנם בשו"ע לא הביא את העניין שאם בשעת תשמיש רצויה לו אז אין בעיה, אולם כיון שלא פרט אלא רק אמר 'בני שנואה' (או"ח רמ,ג), אז אפשר לומר שכוונתו שנואה תמיד, שזה כולל גם את שעת התשמיש, אבל אם זה לא תמידי ששונאה אז אין בזה בעיה. (המפרשים על השו"ע הביאו על הדין הזה בשו"ע שאם לא שנואה בשעת תשמיש אז מותר. גם רש"י פירש בגמ': 'שנואה. שלבו על אחרת בשעת תשמיש, ואמרו כשבא עליה לאו ביאה גמורה היא הואיל וכל כך שונאה אלא כזנות בעלמא הוא' [רש"י; נדרים כ,ב], ממילא יוצא גם מרש"י שאם בשעת תשמיש לא שונאה אין בעיה. וכן ברמב"ם: 'ולא יבעול מתוך שכרות ... ולא מתוך שנאה' [רמב"ם הל' איסורי ביאה כא,יב] משמע שאסור כשבביאה שונאה, אבל אם לא שונאה בביאה אין בעיה). בכ"א גם אם נאמר שלפי פשט השו"ע משמע שאם שונאה אז אסורה לו, ואין זה משנה שבשעת תשמיש רצויה לו, אין זה דומה למקרה של יעקב ולאה, כיון שגם לפי הפשט אין הכוונה ששונאה ממש, אלא ששונאה יחסית לרחל, שאין הכוונה לשנאה ללאה, אלא רק כהבדלה ביחס אליה לעומת יחסו לרחל. כמו שמביא הרד"ק: '"וירא ה' כי שנואה לאה – לא היה יעקב שונא אותה, אבל היה אוהב אותה, אלא לפי שהיה אוהב את רחל יותר קרא לאה שנואה, כלומר כנגד אהבתה של רחל היתה שנואה, וכן "האחת אהובה והאחת שנואה" (דברים כ״א:ט״ו), ולפי שהיתה עלובה בעיניה שלא היתה אהובה כאחותה ראה ה' בעניה ויפתח את רחמה' (רד"ק על הפס'), וזהו ודאי הפשט שהרי פס' קודם נאמר: "ויבא גם אל רחל ויאהב גם את רחל מלאה ויעבד עמו עוד שבע שנים אחרות" (פס' טז), הרי שאהב את לאה (שאהב "גם את רחל" משמע בנוסף ללאה אהב גם את רחל, הרי שאהב את לאה), אלא שאהב את רחל יותר מלאה, ממילא אי אפשר לומר ששנא ממש את לאה, אלא זה נקרא כך רק יחסית לרחל. (בנוסף כך קצת משמע ע"פ תרגום יונתן: 'וּגְלֵי קֳדָם ה' אֲרוּם לָא הֲוַת לֵאָה רְחִימְתָּא בְּאַנְפֵּי יַעֲקב', שלא תרגם שהיא שנואה אלא שהיא אינה אהובה ליעקב, שקצת משמע שלכן נקראה שנואה כי יחסית לרחל האהובה היא אינה אהובה, ולכן חוסר האהבה נחשב כאילו שנאה), לכן לא חל עליה כלל דין של אשה שנואה, שהרי לא שנאה בכלל. (חוץ מזה [ע"פ הרמב"ן (בראשית כו,ה)] בחו"ל האבות שמרו רק על שבע מצוות בן נח כך שכלל לא היה מחוייב להלכה הזו של אשה שנואה). לכן ההוכחה של חז"ל זה מכך שהתורה לא הייתה מוציאה דבר רע על לאה הצדקת, ולכן למדו שזה לצד החיובי, שזה בא בגלל צדקותה שלא רצתה להתחתן עם עשו בגלל מעשיו. לכן גם מובן שה' פתח את רחמה בשל שהייתה שנואה, שאמנם בפשטות זה כעין מצד מידת הרחמים (שחל עליה רחמים בשל מסכנותה – היותה שנואה), ובנוסף זה בא כתיקון לבעיה, שהיא שנואה בשל שרחל עדיפה, אבל כיון שעכשיו תלד אז יעלה קרנה בעיני יעקב ולכן עכשיו כעין תהיה שווה לרחל ולא שנואה ביחס אליה. אולם אפשר שהיה בזה משום שכר על היותה שונאת את מעשי עשו, שלכן העדיפה להיות עם יעקב אע"פ שהוא העדיף את רחל, שכל זה כדי שתהיה דבוקה בשכינה, ובפרט שכך תהיה קשורה להבאת עם ישראל לעולם, לכן כשכר על המסירות הגדולה הזו ה' נתן לה שתוליד.