"ויאמר ה' אל משה כתב זאת זכרון בספר ושים באזני יהושע כי מחה אמחה את זכר עמלק מתחת השמים. ויבן משה מזבח ויקרא שמו ה' נסי. ויאמר כי יד על כס י'ה מלחמה לה' בעמלק מדר דר" (שמות יז,יד-טז). 'רבי יהושע בן לוי בשם רבי אלכסנדרי אמר: כתוב אחד אומר: "תמחה את זכר עמלק". וכתוב אחד אומר: "כי מחה אמחה". כיצד יתקיימו שני כתובים אלו? - עד שלא פשט ידו בכסא, תמחה. כשפשט ידו בכסא, מחה אמחה. אפשר בשר ודם יכול לפשוט ידו בכסא של הקדוש ברוך הוא?! אלא על ידי שהחריב ירושלים, שכתוב בה: "בעת ההיא יקראו לירושלים כסא ה'" (ירמ' ג יז). לפיכך מחה אמחה. ונאמר, "כי יד על כס י'ה מלחמה לה'" (שמ' יז טז)' (תנחומא "כי תצא" סימן יא). חז"ל למדו שמה שנאמר שה' ימחה את עמלק זה מזמן שעמלק החריב את ירושלים והמקדש, לכאורה הרי יש מצוה למחות את עמלק, אז מה שייך שה' ימחה? אלא ודאי שצ"ל שאין הכוונה שמתבטלת מאתנו המצווה, אלא שמחורבן הבית כביכול ה' עושה פעולות בנוסף לנו כדי להשמיד את עמלק שיתמעטו בכל דור, ולא מסתפק במעשינו בלבד, וכשיתגלו העמלקים נשמידם ביחד עם ה'. בפשטות למדו מסברא, שכיון שיש שני פס' אז צריך לחלק בין הזמנים, ולכן למדו שכביכול ה' מתערב למחות את עמלק לאחר שפגעו בכסאו, שעשו ישירות נגד ה'. בנוסף, אם ה' מתערב אז לא יפסיק, שמה הטעם שיפסיק פתאום? לכן למדו שחל עלינו למחותם, ומהחורבן גם ה' מצטרף בשל תוספת חטאם. אולי גם כרמז שלנו נאמר "תמחה", ועל הקב"ה נאמר בלשון כפולה "מחה אמחה", ולכן למדו כעין רמז שבא לומר שהוא השני. ויותר מזה, אולי דרשו את הפס' כאילו נאמר "מחה" ברגע שעמלק מחה-החריב את ירושלים והמקדש, אז ה' בתגובה "אמחה" ימחה אותם מהעולם. או שלמדו מזה שנאמר "ושים באזני יהושע כי מחה אמחה" וגו', שמדוע לומר ליהושע? אלא בא לרמז שהזמן שה' יתערב להשמיד את עמלק זה יהיה בהמשך הדורות, ולא עכשיו, שיהושע מייצג את המשך הדורות (שהוא המנהיג של הדור הבא); וכן נאמר "כתב זאת זכרן בספר" שמשמע שמיועד לזכרון להמשך, שזה רמז שבהמשך יחול שה' עצמו יתערב למחותם. לזה הביאו בסוף גם את הפס' "כי יד על כס י'ה מלחמה לה' בעמלק מדר דר", שנאמר על חסרון בכסא ה' ("כס" – ולא כסא שלם), ועל זה נאמר "מלחמה לה'", שכך למדו שכשיהיה חסרון בכסא ה', שזהו כשתחרב ירושלים והמקדש, אז ה' ילחם בעצמו בעמלק, שעל זה נאמר קודם "כי מחה אמחה". אולם לכאורה כל הדרשה הזו לא מובנת, הרי מי שהחריב את ירושלים והמקדש לא היו עמלקים אלא הבבלים, אז מה שייך לומר שעמלק פגעו במקדש? בפשטות י"ל שהכוונה שעמלקים במהותם שונאים את ישראל וגילוי ה' בעולם, והם המדרבנים להחרבה (כמו שהתגלה גם בהמן העמלקי). לכן היועצים לנבוכדנצר להחריב את ירושלים, וכן החיילים הקיצוניים בתוך צבא בבל שהיו המחריבים בפועל באכזריות היו צאצאי עמלק. שעליהם התכוון הפס' לומר שעמלק קשור לחורבן ירושלים. אולם נראה לומר שבאמת בחורבן ירושלים והמקדש במעשה ההחרבה הפיזי עצמו לא היה לעמלק חלק, אלא מה שנאמר שהם החריבו הכוונה שטומאתם גרמה לחורבן ירושלים, שהם שורש הטומאה החזקה בעולם, ולכן הם משפיעים לעמים רצון וכוח להחריב את ירושלים והמקדש. נראה שכדוגמה מעין זה (שנאמר שהחריבו אע"פ שלא עשו בפועל, אלא מצד החטא) אפשר למצוא בגמ': 'אבל המינין, והמסורות, והאפיקורסים, שכפרו בתורה, ושכפרו בתחיית המתים, ושפירשו מדרכי צבור, ושנתנו חיתיתם בארץ חיים, ושחטאו והחטיאו את הרבים, כגון ירבעם בן נבט וחביריו, יורדין לגיהנם ונידונין בה לדורי דורות, שנאמר (ישעיהו סו, כד) "ויצאו וראו בפגרי האנשים הפושעים בי" וגו'; גיהנם כלה והן אינן כלין, שנאמר (תהלים מט, טו) "וצורם לבלות שאול (מזבול לו)". וכל כך למה? מפני שפשטו ידיהם בזבול, שנאמר "מזבול לו", ואין זבול אלא בית המקדש, שנאמר (מלכים א ח, יג) "בנה בניתי בית זבול לך". ועליהם אמרה חנה (שמואל א ב, י) "ה' יחתו מריביו"' (ר"ה יז,א). שגם כאן נאמר על חוטאים שנידונים ע"י השמים לרעה עד עולם, וזה בשל שפשטו ידם במקדש, והרי מה הקשר לחורבן? מפרש"י: 'שפשטו ידיהם בזבול - שהחריבו בהמ"ק בעוונם'; שאין הכוונה שהחריבו בעצמם, אלא גרמו לחורבן בשל חטאיהם. ממילא אותו דבר נראה שמה שנאמר בתנחומא אין הכוונה שעמלק החריבו בעצמם את ירושלים והמקדש, אלא שחטאיהם הם שגרמו לחורבן, שמשפיעים טומאה גדולה שגרמה שיחריבו את ביהמק"ד.