"ויאמרו אם מצאנו חן בעיניך יתן את הארץ הזאת לעבדיך לאחזה אל תעברנו את הירדן" (במדבר לב,ה). 'וכן את מוצא בבני גד ובני ראובן, שהיו עשירים הרבה והיה להם מקנה גדול וחבבו את ממונם וישבו להם חוצה לארץ, לכך גלו תחלה מכל השבטים, שנאמר: "ויגלם לראובני ולגדי ולחצי שבט המנשי" (דה"א ה כו). ומי גרם להם? על שהפרישו עצמם מן אחיהם בשביל מקניהם. ומנין? ממה שקראו בעניין: "ומקנה רב היה לבני ראובן ולבני גד"' (תנחומא "מטות" סימן ה). בפשטות הכוונה שכיון שהיו גרים ברוח המזרחית, שזה בגלל ששם מקום מקנה שלכן ביקשו ממשה לגור שם, לכן כשבא מלך אשור הוא נתקל בהם ראשונים ולכן הם שגלו ראשונים. אולם נראה שיש כאן משהו יותר עמוק שבמדרש רבה מובא בדומה אבל בלשון שונה: 'ד"א: "לֵב חָכָם לִימִינוֹ" זה משה, "וְלֵב כְּסִיל לִשְׂמֹאלוֹ" אלו בני ראובן ובני גד, שעשו את העיקר טפל ואת הטפל עיקר, שחיבבו את ממונם יותר מן הנפשות. שהן אומרים למשה: "גִּדְרוֹת צֹאן נִבְנֶה לְמִקְנֵנוּ פֹּה וְעָרִים לְטַפֵּנוּ". אמר להם משה: אינה כלום, אלא עשו את העיקר עיקר תחלה, "בְּנוּ לָכֶם עָרִים לְטַפְּכֶם" ואחר כך "וּגְדֵרֹת לְצֹנַאֲכֶם". הוי "לֵב חָכָם לִימִינוֹ" זה משה, "וְלֵב כְּסִיל לִשְׂמֹאלוֹ" אלו בני ראובן ובני גד. אמר להם הקב"ה: אתם חיבבתם את מקניכם יותר מן הנפשות, חייכם אין בו ברכה. עליהם נאמר (משלי כ, כא): "נחלה מבוהלת בראשונה ואחריתה לא תבורך", וכה"א (שם כג, ד) "אל תיגע להעשיר מבינתך חדל" וכו' (במדבר רבה כב,ט). הפס' שמובא ממשלי שאחרית הנחלה לא תבורך, ודאי שמתכוונים לכן שגלו בראשונה שלכן אין ברכה בנחלה זו. כאן מבורר שהפגם בשנים וחצי השבטים זה שהעדיפו את ממונם על פני האנשים שלהם, שזה מראה שממונם חשוב יותר מכל הדברים שלהם. לכן לא רק שפרשו מכלל ישראל בשביל ממונם, אלא אפילו ביחס לאנשים שלהם מתגלה דעתם שממונם חשוב יותר. גלות בבל הייתה בשל שלא שמרו שמיטה ויובל, שנאמר בתורה: "כל ימי השמה תשבת את אשר לא שבתה בשבתתיכם בשבתכם עליה" (ויקרא כו,לה) '"את אשר לא שבתה" - שבעים שנה של גלות בבל הן היו כנגד ע' שנות השמטה ויובל שהיו בשנים שהכעיסו ישראל בארצם לפני המקום' וכו' (רש"י). וכך מובא בגמ': 'בעון גלוי עריות ועבודת כוכבים והשמטת שמיטין ויובלות גלות בא לעולם, ומגלין אותן ובאין אחרים ויושבין במקומן ... בשמיטין וביובלות כתיב (ויקרא כו, לד) "אז תרצה הארץ את שבתותיה כל ימי השמה ואתם בארץ אויביכם" וגו', וכתיב (ויקרא כו, לד) "כל ימי השמה תשבות"' (שבת לג,א). הרי שהגלות מהארץ באה בשל אי שמירת שמיטה, ולכן משמע שגם בגלות שנים וחצי השבטים היה משום חטא זה (אמנם לא של שבעים ביטולים של שמיטה ויובל, אבל היה בזה משום דין על אי שמירת שמיטה ויובל שהיה עד אז). וכן גם מה שנאמר בתנחומא 'לכך גלו תחלה מכל השבטים', משמע שיש קשר בין הגלויות של כל השבטים, שזה כולל גלות יהודה שבה נאמר (והתגלה בה – בזמן של שבעים שנה) שזה עונש על אי שמירת שמיטה ויובל (אמנם בפשטות אפשר שאין זה בא לחבר ביניהם, אלא רק לומר שבין הגלויות השונים הם היו הראשונים שגלו). לכן כשיש דין של גלות שקשור בעונש על אי שמירת שמיטה, אז חטאם של שנים וחצי השבטים גורם לחיזוק מידת הדין עליהם, כיון שבמצוות שמיטה ויובל מראים שהארץ וכל הממון שלנו הוא בעצם של ה', לכן מפקירים את השדות ומשמיטים את החובות של ההלוואות. וכשלא עושים זאת זהו אמירה שהממון הוא שלנו, כטענת כוחי ועצום ידי, ושהוא חשוב לנו ביותר, ולכן לא מוכנים לוותר עליו. ויותר מזה, מראים בזה שהממון חשוב יותר מהרוחניות שלנו ומהשראת השכינה והקדושה על ידנו שמתגלה בשמיטה ויובל שזהו גילוי של שבת הארץ (שא"י היא מקום גילוי השכינה, ולכן גילוי שבת בה ודאי מגלה שכינה גדולה. ובכ"א ודאי שיש בזה מעלה גדולה של גילוי מלכות ה' בעולם שלכן אנו מפקירים הכל כרצונו, כעבדיו). לכן כשבא הדין על אי שמירת שמיטה, שלכן ראויים להיענש בגלות, לגלות ממקומם, אז בעצם ישיבתם של שנים וחצי השבטים בעבר הירדן המזרחי זה מכריז על משיכה נוראה לממון, שהממון חשוב יותר מכל דבר, שחשוב יותר מהקשר לבנ"י, ואפילו יותר מהמשפחות שלהם. לכן זה מחמיר עליהם יותר את מידת הדין על חטא אי שמירת שמיטה ויובל, שמראה את דבקותם בממון עד שאין חשוב ממנו, שזהו דומה לאמירה באי שמירת שמיטה ויובל שהממון חשוב ביותר יותר מהכל ולכן לא מוותרים להפקיר ולשמור שמיטה. ואף כאמירה שהממון שלנו, שלכן כ"ך דבק בו, שאם היה מאמין באמת שהממון מה' לא היה פועל בשבילו לעשות נגד רצון ה' שיכנסו לארץ. נראה שיש אף כרמז במדרש שנאמר 'שהפרישו עצמם מן אחיהם בשביל מקניהם', שהחיבור בבנ"י הוא היסוד לגילוי שכינת ה' בעולם: '"אֶסְפָה לִי". זש"ה (עמוס ט, ו): "הבונה בשמים מעלותיו ואגדתו על ארץ יסדה"; למה"ד לפלטין שהיתה בנויה על גבי הספינות, כל זמן שהספינות מחוברות פלטין שעל גביהן עומדת. כך "הבונה בשמים מעלותיו" כביכול כסאו מבוסם למעלה בזמן שישראל עשוין אגודה אחת, לכך נאמר "הבונה בשמים מעלותיו", אימתי? "ואגודתו על ארץ יסדה"' וכו' (במדבר רבה טו,יח) [וראה גם ויק"ר ל,יב]. לכן בהפרשה משאר בנ"י היה בזה משום פגיעה בשכינה (ואף אי כניסתם לארץ שבעת העממין זה ריחוק מהשכינה שבארץ). לכן מידת הדין על אי שמירת שמיטה ויובל, שמראה בזה שלא מתחשב בגילוי הקדושה והשכינה (שבשמיטה) אלא מעדיף את ממונו, זה מתחבר למעשיהם שנחלו בעבר המזרחי ונפרדו בכך משאר בנ"י בשל ממונם, ולכן זה מחזק יותר את מידת הדין על נחלתם, שיגלו משם. אולי גם מרומז ברמז במ"ר שאומר שהעדיפו את ממונם על הנפשות, שבפשוט הכוונה לאנשים (שזהו נפשות), אולם אולי גם רומז שהעדיפו את הצד הגשמי (ממונם) על הצד הרוחני – הנפשות (במובן הרוחני), שהתרחקו מהקדושה (מא"י) בשביל ממונם, ולכן מידת הדין מתחזקת בזה להגלותם). עוד אפשר לדברי התנחומא שכיון שבאחדות יש קשר לגאולה (ב"ר צח,ב),  אז בריחוק יש חיזוק לגלות, ולכן ההפרשה משאר בנ"י קירבה את גלותם.