ט"ז מרחשון תשפ"ב 

להבות אש קודש 

לקט מתורתם של קדושי ושרידי השואה 

פרשת וירא (תשפ"ב) 

פרשת העקידה – מקור מסירות נפש בכל הדורות[1]

פרשתנו בה באה לשיא דרגת רוממותו של אברהם אבינו (לרוב הדעות נסיון העקידה הוא הנסיון העשירי והאחרון) בה למדים אנו את מסירות הנפש הבלתי נתפסת, ממנה ראו וכן עשו, וביותר נטבעה בנפש בניו לאורך הדורות, ובמיוחד בתקופתנו בשואה הנוראה. לכן ראיתי מצוה מיוחדת לעסוק בפרשה זו בתורתם של קדושי ושרידי השואה.

העצה של ממרא היתה נוסח ברכת המילה

וַיֵּרָ֤א אֵלָיו֙ ה' בְּאֵלֹנֵ֖י מַמְרֵ֑א וְה֛וּא יֹשֵׁ֥ב פֶּֽתַח־הָאֹ֖הֶל כְּחֹ֥ם הַיּֽוֹם (בראשית י"ח א')

פירש רש"י [עפ"י בראשית רבה מ"ב ח'] שנתן לו עצה על המילה.

רבים התקשו בהמלכות זו על שום מה, וכי אם שלשתם היו מייעצים לאברהם שלא ימול עצמו, לא היה מקיים מצות בוראו?! פירוש מעניין המבוסס על סוגיה הלכתית חשובה עד למאוד, והיא נוסח ברכת המצוות מתי לברך בנוסח 'על' כגון בעירוב תבשילין 'על' ומתי בלשון של 'ל' כגון להניח תפלין. הסוגיה היא במסכת פסחים דף ז'[2]. האדמו"ר מספינקא הרב יצחק אייזיק וייס זצ"ל הי"ד בספרו חקל יצחק עה"ת כתב וזלה"ק:

...וי"ל עפ"י דרכו [של האמרי יוסף (אביו של החקל יצחק, הרב יוסף מאיר הוא ראש שושלת ספינקא מגדולי תלמידיו של רבי יצחק אייזיק מזידיטשוב בעהמ"ח עטרת צבי על הזה"ק)] דהנה איתא בראשונים (רמב"ן שם) דהמצוה שאי אפשר לעשותה ע"י שליח מברכין ב'ל' להניח תפלין, לעסוק בדברי תורה. ובמצוה שאפשר לעשותה ע"י שליח מברכין ב'על'. ועל כן נתייעץ אברהם אבינו ע"ה עם ממרא איך לברך אם ב'ל' למול או 'על' המילה, ונתן לו עצה הגם שהוא ימול את עצמו לא ע"י שליח כמו שכתב באמרי יוסף, מכל מקום יברך 'על המילה' כי המיל"ה עם הכולל בגימטריא צ"א יחוד השני שמות [הוי"ה ואדנות]. וזה פירוש 'באלני ממרא' ב'אלנ"י' (גימטריה צ"א, המיל"ה [צ"א] עם ה'כולל') ממרא הוא שנתן לו העצה לומר המיל"ה מנין אלנ"י יחוד אמ"ן [צ"א כידוע], ומשם ימשך שפע ברכה ופרנסה והצלחה לכל ישראל אכי"ר. עכ"ל החקל יצחק מספינקא זצ"ל הי"ד.

'שכר הלימוד' של אבימלך שווה כסף הוא

וּלְשָׂרָ֣ה אָמַ֗ר הִנֵּ֨ה נָתַ֜תִּי אֶ֤לֶף כֶּ֙סֶף֙ לְאָחִ֔יךְ (בראשית כ' ט"ז)

לכאורה קשה, איה מקום כבודו של הכסף, התורה לא למדתנו שאבימלך נתן לאברהם כסף כ'פיצוי' על עגמת הנפש בענין שרה?! שאלה זו שואל הרב שלום שפירא זצ"ל הי"ד בספרו אהב שלום, ותשובתו בצדה וזלה"ק:

מפרשי התורה דוחקים עצמם ליישב, דהלא היכן מצינו שנתן לו אלף כסף, ובמקרא שלפנינו כתב שנתן רק צאן ובקר ועבדים ושפחות, ולא אלף כסף [וַיִּקַּ֨ח אֲבִימֶ֜לֶךְ צֹ֣אן וּבָקָ֗ר וַעֲבָדִים֙ וּשְׁפָחֹ֔ת וַיִּתֵּ֖ן לְאַבְרָהָ֑ם וַיָּ֣שֶׁב ל֔וֹ אֵ֖ת שָׂרָ֥ה אִשְׁתּֽוֹ (שם שם י"ד)] ובדעת זקנים לבעלי התוספות פירשו אלף - הוא לשון לימוד, וכסף - הוא לשון נחמד, והיינו לימוד נחמד. והוא ג"כ דוחק.

[ויתכן] לפרש לפע"ד עפ"י דרך הנ"ל, ש'אלף' הוא לשון לימוד, ו'כסף' הוא כמשמעו ממון, רק שדיבר אבימלך כלשון בני אדם ופתגם ההמוני על 'מאן דשקל למטרפסיה'[3], ששילם שכר לימוד. וכן אמר גם אבימלך לשרה, שהנה כבר שילמתי שכר לימוד על המעשה שעשיתי ונתתי 'אלף כסף' לאחיך, ואדע שלא לעשות עוד כזאת...עכ"ל הרב שלום שפירא[4] הי"ד.

ביאור צחוק שרה מתוך הבנה חדשה להרי אני כבן שבעים שנה

וַתִּצְחַ֥ק שָׂרָ֖ה בְּקִרְבָּ֣הּ לֵאמֹ֑ר אַחֲרֵ֤י בְלֹתִי֙ הָֽיְתָה־לִּ֣י עֶדְנָ֔ה וַֽאדֹנִ֖י זָקֵֽן (בראשית י"ח י"ב)

בספר חזון ישעיה לרב ישעיה יונגרייז[5] זצ"ל הי"ד מבאר פירוש מחודש בענין צחוקה של שרה, המבוסס על ביאור מקורי מיוחד לסוגיית הגמרא בברכות בענין קביעת הזכרת יציאת מצרים בקריאת שמע בלילה. וזלה"ק:

...ולבאר זה נ"ל ב"ה [נראה לבאר בעזרת ה'] דאיתא במתניתין בפרק קמא דברכות [פ"א מ"ה. י"ב ע"ב] אמר רבי אלעזר בן עזריה: הרי אני כבן שבעים שנה, ולא זכיתי שתאמר יציאת מצרים בלילות עד שדרשה בן זומא. שנאמר [דברים ט"ז ג'] למען תזכר את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך. ימי חייך - הימים, כל ימי חייך – הלילות...

יש לדקדק דמה ענין גדול יש בדרש פשוט כזה שרבי אלעזר בן עזריה לא היה יכול לדרוש, ורק בן זומא זכה לזה. עוד יש לדקדק דבאמת רבי אלעזר בן עזריה לא היה זקן, רק מחמת שנתמנה לנשיא וכדי שלא יקילו בכבודו מחמת שהיה צעיר לימים, עשה לו הקב"ה נס ונעשה זקן קודם זמנו, וכמבואר בגמרא. וא"כ בשלמא מי שהוא זקן שבע ימים ואומר שהגם שהוא זקן ושבע ימים, לא זכה להבין דבר זה, א"ש [אתי שפיר] אבל רבי אלעזר בן עזריה שהיה צעיר לימים רק שנעשה כמו זקן, וכי שייך לומר 'הרי אני נראה כאיש זקן, ואעפי"כ לא זכיתי לזה, הלא ימים ידברו?!

ושמעתי לפרש, דהנה ידוע פלוגתת חז"ל ביציאת מצרים, דחד אמר שיציאת מצרים בלילה היתה, והא דכתיב בעצם היום הזה יצאו צבאות בני ישראל מארץ מצרים, היינו משום שהאיר הלילה כיום. וחד אמר שאין מקרא יוצא מדי פשוטו, ויציאת מצרים היה בלילה.

וטעם פלוגתתם אפשר לומר דאיתא בשבת (נ"ג ע"ב) מעשה באחד שמתה אשתו והניחה בן לינק, ולא היה לו שכר מניקה ליתן, ונעשה לו נס ונפתחו לו דדין כשני דדי אשה והניק את בנו. אמר רב יוסף: בא וראה כמה גדול אדם זה, שנעשה לו נס כזה! אמר לו אביי: אדרבה, כמה גרוע אדם זה שנשתנו לו סדרי בראשית, [עכ"ל הגמרא]. ומוכח מזה דאיכא פלוגתא ב'נשתנה סדרי מעשה בראשית' אי הוי שבח או גנאי.

ומעתה אתי שפיר דמאן דאמר יציאת מצרים היתה בלילה, והא כתיב 'בעצם היום הזה' - שהאיר הלילה כיום, ס"ל [סבירא ליה] ג"כ דנשתנה סדרי בראשית הוא שבח. ומאן דסבירא ליה שיציאת מצרים היה ביום ולא היה ניחא ליה לומר שהיה בלילה רק שהאיר הלילה כיום, סבירא ליה דנשתנה מעשה בראשית גנאי הוא, ובלי ספק שהקב"ה לא עשה גנאי כזה לישראל עם קדשו.

והנה לרבי אלעזר בן עזריה ג"כ היה ניחא ליה לדרוש דיציאת מצרים היה בלילה דסבירא ליה דנשתנה סדרי בראשית הוא שבח, רק משום דגם בו נשתנה הטבע שבימי בחרותו נעשה כזקן, ואם היה דורש דבנשתנה סדרי הטבע הוא שבח, היו אומרים דלכבוד עצמו הוא דורש, ומשום הכי היה מונע עצמו מלדרוש זה עד שבא בן זומא ודרש, כי לו לא היה מקום לחשוד. וזהו כונת המשנה אמר רבי אלעזר הרי אני כבן שבעים שנה וגם בי נשתנה הטבע, ומשום הכי לא זכיתי שתאמר יציאת מצרים בלילות עד שבא בן זומא ודרש.

[חוזר עפ"י היסוד הזה לבאר ענין צחוקה של שרה]

והנה אין לך השתנות טבע גדול מזה שאשה זקנה כשרה אמנו תלד בן, חוץ מזה היה השתנות טבע גם מצד אברהם אבינו ע"ה שהיה אז בן תשעים שנה. והנה אשה צדקת כשרה אמנו אשר שרתה עליה רוח הקודש, בודאי היתה מלאה ענוה, וכמאמר חז"ל במקום שאתה מוצא גדולתו, שם אתה מוצא ענותנותו. אך זאת ידעה בבירור שאברהם הוא צדיק גמור. והנה שרה כאשר שמעה הבשורה מהמלאך חשבה בליבה, ממה נפשך, אם השתנות הטבע הוא שבח, היעשה הקב"ה בעבורה השתנות טבע? ואם השתנות טבע גנאי הוא ושפיר שייך מצד עצמה, אבל איך יעשה הקב"ה ג"כ השתנות טבע מצד אברהם שהוא צדיק גמור. ומעתה יתבאר היטב הכתוב ב"ה [בעזרת ה'] ותצחק שרה בקרבה אחרי בלותי היתה לי עדנה, והאיך יעשה הקב"ה בעבורי השתנות טבע, וע"כ [ועל כרחך] דהשתנות טבע הוא גנאי ואדוני זקן, פירוש, והאיך יעשה הקב"ה גנאי לאברהם, כיוון ששינוי טבע גנאי הוא.  עכ"ל הרב ישעיה יונגרייז זצ"ל הי"ד.

פרפראות נאות מהאדמור מסלונים זצוק"ל הי"ד

אומר האדמו"ר מסלונים רבי שלמה דוד יהושע[6] על הפסוקים הבאים, מובא בספר בסוד קדושים וזלה"ק:

יֻקַּֽח־נָ֣א מְעַט־מַ֔יִם (בראשית י"ח ד') 'נא' לשון בקשה, ורומז על תפילה. כשרוצה יהודי ליקח ולהכין עצמו לתפלה, תהיה ההכנה ע"י שפלות והכנעה בחינת 'מעט' וע"י עסק התורה הקדושה בחינת 'מים' אין מים אלא תורה.

וְאֶקְחָ֨ה פַת־לֶ֜חֶם וְסַעֲד֤וּ לִבְּכֶם֙ (שם שם ה') ברש"י: בתורה בנביאים ובכתובים, דפיתא סעדתא דליבא [עפ"י בראשית רבה מ"ח י"א] היינו כי העסק בתורה נביאים וכתובים יסעוד לבו ויחזקו[7], וכן ע"י תושבע"פ, כרמוז במה שכתוב 'ואקחה פת' שהוא בגימ' 'תלמוד'.

וַיַּעַל֩ ל֨וֹט מִצּ֜וֹעַר (שם י"ט ל') גם כשמנהיג עצמו בשפלות בחינת 'צוער' [לשון צער], רודף אחריו 'לוט', שהוא היצה"ר[8] להעלות ולהגביה לבו להפילו בגאוה והתנשאות מתוך שפלותו גופא, ע"י שידמה לעצמו כמה ענו ושפל הוא.

המעשה - חיזוק 'שרשי' האילן למניעת התגברות ה'רוח' בענפים

כִּ֣י יְדַעְתִּ֗יו לְמַעַן֩ אֲשֶׁ֨ר יְצַוֶּ֜ה אֶת־בָּנָ֤יו וְאֶת־בֵּיתוֹ֙ אַחֲרָ֔יו וְשָֽׁמְרוּ֙ דֶּ֣רֶךְ ה' לַעֲשׂ֥וֹת צְדָקָ֖ה וּמִשְׁפָּ֑ט (שם י"ח י"ט)

בישיבת ברנוביץ [בראשה עמד הרב אלחנן וסרמן זצ"ל הי"ד, בספרו קובץ מאמרים מאמר י"ד עוסק בנסיון העקידה (מומלצת מאוד מהדורת שער אלחנן בה הרחבות רבות מאוד] שימש כמשגיח רבי ישראל יעקב לובצנסקי זצ"ל הי"ד. בספר עקבי ישראל (יצא לאור ע"י ישיבת אור אלחנן ירושלים תשנ"ח) שהנו ליקוט משרידי תורותיו שבכתובים, כתב בפרשתנו וזלה"ק:

אמרו חז"ל (במדבר רבה י' ה') כל מעשיהם של צדיקים במהירות. וראוי לאדם להרגיש מהירות בשעה שמוצא ומצוי לפניו לעשות כדבר ה', כמו שאמרו חז"ל [שבת קנ"א ע"ב] עשה בזמן שאתה מוצא ומצוי ועודך בידך לעשות [ע"כ עפ"י הגמרא[9]]. והמדות כולם צריכים תקון והישרה וראוי לאדם להזדרז בזה מאוד כשבא לפניו איזה נסיון במדותיו, כמו שפירש הגאון רבי מאיר שמחה ז"ל [משך חכמה שמות ט"ו י"ח[10]] בנוסח התפלה 'ויקבלו כולם את עול מלכותך עליהם מהרה' שקבלת עול מלכות שמים צריך לפעול על נפש האדם שימהר לעשות כל אשר נזדמן לפניו לעשות. וז"ש 'ותמלוך עליהם מהרה' שהכל תלוי ברוב המעשה ומהירות המעשה. [ע"כ עפ"י ר' מאיר שמחה].

ואמרו חז"ל (אבות ג') מי שחכמתו מרובה ממעשיו דומה לאילן שענפיו מרובין ושרשיו מועטים ובא הרוח ועוקרתו והפכתו על פניו. והתבונן בזה בינה הגאון מוהר"ן טראפ [רב נפתלי טרופ  בעהמ"ח חידושי הגרנ"ט. ראש ישיבת ראדין בראשות החפץ חיים זיע"א] כי מהמשל משמע שהחכמה יהיה סיבה לעקירת המעשה, כשם שהענפים הם הסיבה לעקירת האילן משרשיו, כי הרוח מהפך האילן ע"י הענפים שמעכבים את הילוך הרוח, והרוח מתחזק עוד יותר עד שמהפך האילן, כמו"כ החכמה הוא הגורם להפסד המעשים. ולכאורה הוא מילתא דתמיהה, למה לנו לאמר שעוד תקלקל החכמה?

ואמר כי לאחר העיון נרגיש כי החכמה אם היא מרובה מהמעשים, עוד תפסיד כי מונח בטבע האדם שיש סדר בפעולותיו, אם אחד יש לו חובות ופורע אותם, אז כל חוב שבא הפרעון מרגיש בנפשו הכרח לפרעו כדי לעמוד על תכונתו להיות 'גברא פרענא'. אמנם אם הוא מחמת אונס יוצא פעם אחת או שתים מגדרו ולא יפרע ויעיז פניו בפני בעל חובו, אז מעכשיו והלאה כבר נאבד ממנו ההרגש להיות 'גברא פרענא' וכל מה שהחובות יתרים מהפרעון, לעומת זה יתרגל להרבות בחובות ולמעט בפרעון.

כן ממש בחכמה ומעשה, אם החכמה והמעשה הולכים יחד, וכל מקום שהשכל הולך נוטל עמו לשותף גם החומר, ואעפ"י שיתמהמה בשביל זה, מ"מ [מכל מקום] אינו מביט אלא הגדר חזק אצלו שלא יהיה חכמתו מרובה ממעשיו, אלא מיד שמרגיש שהכרתו מרובה, הרי זה 'חוב' וה'פרעון' היא הלמעשה, אז יתקיים בידו חכמתו, היינו שיתחזק בו עוד ההרגש להיות גברא פרענא. אמנם אם חכמתו מרובה ממעשיו, הרי כבר נתרגל להיות נושא עליו ידיעות כי הוא חייב לאלקים, ואעפי"כ אינו ממהר לפרוע, זהו גופא מפסיד בו הרגש להיות 'גברא פרענא' ומשיג ע"י זה הרגל רע להיות מרבה בחובות וממעט בפרעון, ונמצא כי חכמתו היא סיבה לעקירת המעשים...והדרך להירפא מזה, ע"י לימוד המוסר בהתפעלות...עכ"ל.

אמרי אמת (וירא תרצ"ב) ויפקח אלקים את עיניה – במדרש [ב"ר נ"ג י"ד] הכל בחזקת סומין עד שהקב"ה מאיר עיניהם. איתא בספרים, שכל מה שנצרך לאדם ניצב לפני עיניו, אלא שהגשמיות מסתרת. בתורה הוא ג"כ כך, דכתיב גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך...הקב"ה ברא העולם באופן שגם בטבע אפשר למצוא דרך למעלה מן הטבע, וזה שמברכים בכל יום 'פוקח עוורים'...

הפניה: ראה בספרו של הרב יהודה עמיטל זצ"ל (אוד מוצל מאש ממחנה אושויץ) קול יהודה מאמר לפרשתנו 'בשמים ובארץ'.

הגליון נלקט ונערך בחסד ה' יתברך ע"י יהודה יעקב ברקאי תל ציון כוכב יעקב יע"א 0526514000