"והנה דבר ה' אליו לאמר לא יירשך זה כי אם אשר יצא ממעיך הוא יירשך. ויוצא אתו החוצה ויאמר הבט נא השמימה וספר הכוכבים אם תוכל לספר אתם ויאמר לו כה יהיה זרעך. והאמן בה' ויחשבה לו צדקה. ויאמר אליו אני ה' אשר הוצאתיך מאור כשדים לתת לך את הארץ הזאת לרשתה. ויאמר אדנ'י ה' במה אדע כי אירשנה. ויאמר אליו קחה לי עגלה משלשת ועז משלשת ואיל משלש ותר וגוזל. ויקח לו את כל אלה ויבתר אתם בתוך ויתן איש בתרו לקראת רעהו ואת הצפר לא בתר" (בראשית טו,ד-י). על הבטחת הזרע אברהם מאמין אבל על הבטחת הארץ אברהם שואל במה ידע שירש, וזה תמוה שעל הזרע שזה נס ענק אברהם ישר מאמין, ואילו על כיבוש הארץ שזה לא כזה נס גדול כמו הנס של הזרע על זה מפקפק? לכן ברור שאין זה הכוונה, ואברהם לא פקפק בהבטחת ה' אלא כוונתו אחרת. ע"פ הרמב"ן אברהם שאל מניין שלא יהיה דבר שיפגע בהבטחה: '"אני ה' אשר הוצאתיך מאור כשדים לתת לך את הארץ הזאת לרשתה" - כבר פירשתי זה (לעיל יא כח) כי יאמר מעת שהוצאתיך מאור כשדים ועשיתי לך נס היה הרצון לפני לתת לך הארץ הזאת. והנה עתה לא גזר שיתננה לו, אבל אמר שהוציאו מאור כשדים על דעת שיתננו לו, ולכן חשש אברהם פן יהיה בירושת הארץ תנאי המעשים אף על פי שאמר לו פעמים (לעיל יב ז יג טו) לזרעך אתן את הארץ הזאת, כי עתה לא יגזור המתנה כאשר גזר לו זרע, ולכן אמר במה אדע כי אירשנה ואינו כשאלת "מה אות" (מלכים ב כ ח), וגם הקדוש ברוך הוא לא עשה עמו כשאר האותות להראות לו אות או מופת בדבר נפלא. אבל בקש אברהם שידע ידיעה אמיתית שיירשנה ולא יגרום חטאו או חטא זרעו למנעה מהם, או שמא יעשו הכנענים תשובה ויקיים בהם "רגע אדבר על גוי ועל ממלכה לנתוש ולנתוץ להאביד ושב הגוי ההוא מרעתו ונחמתי על הרעה" (ירמיהו יח ז), והקדוש ברוך הוא כרת עמו ברית שיירשנה על כל פנים' (רמב"ן). ע"פ רש"י השאלה הייתה באיזה זכות יקבלו את הארץ: 'ויחשבה לו צדקה" - ... ד"א: "במה אדע" לא שאל לו אות, אלא אמר לפניו: הודיעני באיזה זכות יתקיימו בה. אמר לו הקב"ה: בזכות הקרבנות'. (וראה ב'מעשי אבות', א, 'במה אדע כי אירשנה', למרן גדול הדור הרה"ג חיים דרוקמן שליט"א). לדברי רש"י מובן ההמשך, כיון שבברית בין הבתרים היו דברים המרמזים על קרבנות, כמו שמובא בב"ר, ומביאו רש"י: '"עגלה משלשת" - (ב"ר) שלשה עגלים רמז לג' פרים: פר יוהכ"פ, ופר העלם דבר של צבור ועגלה ערופה. "ועז משלשת" - רמז לשעיר הנעשה בפנים, ושעירי מוספין של מועד ושעיר חטאת יחיד. "ואיל משלש" - אשם ודאי, ואשם תלוי וכבשה של חטאת יחיד. "ותור וגוזל" - תור ובן יונה'. שכתגובה לשאלתו של אברהם ה' ענה שזה בזכות הקרבנות, ולכן הברית על זה נעשית עם גילוי של הקרבנות. אבל לשיטת הרמב"ן מה הקשר לדברים האלו שהביא? בפשטות י"ל שאלו דברים של קרבנות, ולכן בזה ראוי לבטא חיבור בין הארץ לה' כמו שהקרבנות מחברים שמים וארץ, שכאן זהו חיבור של ברית בין ה' לאברהם בארץ. או ששאלת אברהם היתה לוידוי ההבטחה, אבל ה' רמז על הדרך בפרטי הדברים שהובאו בברית גם לזכות להבטחה. אפשר גם שהדברים האלו רומזים על הגוים כרמז לגלויות, שלזה אברהם  שאל להבטחה שלעולם הארץ תהיה שלנו. שזהו כדברי רש"י על ההבדל במה שביתר אברהם: '"ואת הצפור לא בתר" - לפי שהאומות עכו"ם נמשלו לפרים ואילים ושעירים, שנא' (תהלים כב) "סבבוני פרים רבים" וגו', ואומר (דניאל ח) "והאיל אשר ראית בעל הקרנים מלכי מדי ופרס", ואומר "והצפיר והשעיר מלך יון". וישראל נמשלו לבני יונה, שנאמר (שיר השירים ב) "יונתי בחגוי הסלע". לפיכך בתר הבהמות רמז על העכו"ם שיהיו כלין והולכין. "ואת הצפור לא בתר" - רמז שיהיו ישראל קיימין לעולם'. שכך בדומה אפשר להסביר שהפרטים בברית בין הבתרים מרמזים על היחס בין הגוים ששולטים עלינו בגלותינו לביננו, שזהו שביקש אברהם ידיעה שהארץ לעולם תהיה שלנו ושאפילו אם נגלה לתחת יד הגוים אנחנו נחזור לשלוט בארץ. לכן מובן שנלקח שלוש מכל בהמה לרמז שאע"פ שהגוים יגלו אותנו פעמיים, אנחנו נחזור גם בפעם השלישית (שאחריה אין יותר גלות). (ולרש"י שזה זכות הקרבנות אפשר שהשלוש  מרמז שגם אם יחרב הבית, בכ"ז עדיין יש לנו קשר למקדש, שיקום אח"כ שוב, ולכן תמיד יש לנו חיבור למקדש ולקרבנות, שאנו מקריבים או כשחרב אז אנו רוצים להקריב (והנאנס כאילו קיים) או שכשיקום יחזור הקשר החזק להבטחה על הארץ, ולכן ניתן שלוש כנגד שלושה בתי מקדש). אולי אפשר עוד שזה מרמז על סיבות החורבן, שבזה מרמז שאע"פ שבא חורבן בכ"ז יש ברית שנחזור לארץ. עגלה רומז לע"ז כעין עגל הזהב, איל רומז לשפיכות דמים כעין כמו עקידת יצחק (שהוחלף באיל) שאלמלי צו ה' (לעשות את העקידה) היה נחשב כשפיכות דמים (וכן איל רומז לחוזק, לשון אל-חוזק, שכך אדם מתגבר על השני בכח חזק כדי להרגו). עז מרמז על גילוי עריות, עז כלשון עזות מצח, שאין לו בושה אלא רודף אחר הערווה. תור כרמז שהבית נחרב על שדנו דין תורה שלא כראוי, שלא שיתפו בו מידת לפנים משורת הדין ('דאמר ר' יוחנן: לא חרבה ירושלים אלא על שדנו בה דין תורה. אלא דיני דמגיזתא לדיינו? אלא אימא: שהעמידו דיניהם על דין תורה ולא עבדו לפנים משורת הדין' ב"מ ל,ב), שכך אפשר כעין לקרוא תור בקמץ מתחת לאות ר' כאילו נקרא 'תורה'. וגוזל מרמז על שנאת חינם, כעין מלשון שגוזל מאחר, שזה מרמז על שנאתו לאחר, שלא רוצה בטובתו של האחר. או להיפך "תר" כשנאת חינם שתר אחר חברו מה יש לו ומקנא ושונאו, ואילו גוזל רמז לגזל שלא דנו עם לפנים משורת הדין, כך שזהו כעין גזל מצד האמת שהממון היה ראוי להיות בחלוקה שונה אילו היו עושים לפנים משורת הדין (ע"ז ג"ע וש"ד באים יחד ולכן כנגדם ניתן שלוש בהמות כרמז שהם שלושה הבאים יחד כרעת החטא המביא לחורבן).