עד כמה מוטל עלינו ללמד זכות על בני האדם, נוכל ללמוד מהסיפור שלפנינו, שהתרחש אצל רבי משה אויערבך זצ"ל, שעלה מגרמניה וייסד את בית הספר החרדי הראשון בפתח תקווה.

הרב אויערבך היה אישיות תורנית וחינוכית יוצאת-דופן, עד שיש שכינוהו ´החפץ חיים של גרמניה´. בתקופה שבה התגורר כבר בפתח תקווה, פרצה המלחמה בין ארץ ישראל לשכנותיה הערביות, ובמרבית המקומות שרר רעב קשה. גם אני עצמי זוכר שבתקופת לימודיי ב´עץ חיים´, אכלנו רק את ה´חוּבֶּזָה´, ובמשך רוב שעות היום היינו רעבים מאוד, ולבד מ"כזית" לחם, ואפילו פחות מכך, שהיינו מקבלים בהפסקה, לא הגיע אוכל משביע לפינו.

גם בת"ת של הרב אויערבך נהגו לחלק לכל תלמיד בשעת ההפסקה חתיכת לחם קטנה. והנה, היה שם תלמיד אחד שבכל פעם שקיבל את פרוסת הלחם הקטנה, נקט במנהג משונה, והיה זורק את הפרוסה אל מעבר לגדר.

חבריו התפלאו מאוד על כך, שכן לבד מעצם האיסור של זריקת לחם, כיצד יתכן שהילד איננו רעב בימי מלחמה שכאלו? הם העירו לו על כך, אבל הוא לא שעה לדבריהם והמשיך בהֶרגלו המוזר.

כשראו החברים שהדברים אינם נכנסים אל לבו, פנו אל המנהל הרב אויערבך, סיפרו לו על המנהג השלילי של הילד, וביקשו שיתערב בנושא. גם המנהל הופתע מכך, וניסה לדבר על ליבו של התלמיד, אבל למרבה הפלא הילד אטם את אוזניו והמשיך להשליך את פרוסת הלחם אל מעבר לגדר.

האבא מגיע ודמעתו על לחיו

הגיעו הדברים לידי כך שהמנהל קרא את התלמיד לחדרו, ואמר לו שאם יעשה זאת פעם נוספת, הוא יסולק מהת"ת. עכשיו, היו כבר כולם בטוחים, ייאלץ הילד להפסיק את מנהגו זה. אבל לא.

גם למחרת היום זרק הילד את הפרוסה, ואז הודיע לו המנהל שהוא מסולק מן הת"ת. לאבד לחם בידיים בזמנים שבהם כולם רעבים?...

והנה מגיע אביו של התלמיד לחדרו של המנהל, דמעתו על לחיו, ומספר לו דברים כהווייתם. גם אצלנו בבית שורר רעב כבד, וכל ילד מקבל מדי יום חתיכה קטנה של לחם, סיפר האב. והנה, אחד הילדים הקטנים אינו מסתפק בפרוסת הלחם שהוא מקבל, והיות והרעב מציק לו הוא בוכה כל הזמן.

רחמיו של האח הגדול, הלומד אצלכם בת"ת, נכמרו עליו, עד שהחליט לתת לו מדי יום את הפרוסה שהוא מקבל בחיידר. וכך סיכם עם האח הקטן שיעמוד מדי יום מעבר לגדר הת"ת בשעה היעודה בה מחולקת פרוסת הלחם, והוא [האח הגדול] יזרוק לו את הפרוסה. וכך הוא עושה מדי יום ביומו.

הרב אויערבך שמע את הדברים, הזדעזע ופרץ בבכי. לאחר מכן נשא דברים בפני המחנכים בת"ת ודיבר על חובת לימוד זכות המוטלת על כל יהודי, ובמיוחד על מחנכים, ולמרות שאף אחד לא היה מסוגל להעלות בדעתו סברא שכזו, שהילד הגדול משליך את הפרוסה כדי להשביע את רעבונו של אחיו, בכל זאת היינו צריכים למצות את הדברים עד תומם.

הכלה החליטה לא לדבר עם החתן

שמענו סיפור נוסף בעניין הנ"ל, על חתן וכלה שעשו לראשונה את השבת בביתם, בשבת ה´שבע ברכות´. הכלה איחרה מעט את זמן ההדלקה, ובְבוֹאה אל הפמוטות היא מבחינה לתדהמתה שהנרות כבר דלוקים. היא הבינה שבעלה ראה שהיא מאחרת, והחליט להדליק את הנרות בעצמו.

האשה נפגעה מאוד, וכתוצאה מכך החליטה לא לדבר עם בעלה. והוא, בראותו כך, הדיר אף הוא את עצמו ממנה, ולא דיבר עמה. כך עברה עליהם כל שבת השבע-ברכות באווירה עכורה עד מאוד.

ויהי לאחר השבת ניגש החתן לכלתו, ושאל ´האם תוכלי להסביר מה קרה לך, ומדוע אינך מדברת איתי´? הכלה הרימה עיניה בתמיהה: ´וכי אינך יודע מה קרה?´.

´לא, השיב החתן בנחרצות. אין לי מושג מה קרה´. עכשיו התרגזה הכלה מאוד, ואמרה: ´לא ידעתי שקבלתי חתן שאינו יודע כלל מה הוא עושה; האם אינך זוכר שהדלקתָּ את נרות השבת במקומי´?

´אני?! אני הדלקתי את הנרות במקומך?! האם יצאת מדעתך ונכנסת להזיות?!´, הזדעק החתן.

´הרי כשהגעתי להדליק את הנרות, ראיתי שהם דלוקים כבר!´, הזדעקה הכלה לנגדו.

בתוך שניות התבררה האמת, ונודע שהבעל לא היה אשם במאומה... הבעל בסך הכל היטיב את הנרות, והדליק אותם כהכנה להדלקת הנרות של רעייתו הכלה. הוא התכונן גם לכבות אותם, כפי שנהוג בחלק מבתי ישראל.

מה שקרה הוא, שכאשר הנרות היו דלוקים, נשמעו לפתע דפיקות בדלת, והיה זה אחד השכנים שביקש דבר-מה. הבעל הלך לפתוח, ו...שכח לכבות את הנרות. כשהגיעה הכלה וראתה את הנרות דלוקים, היתה בטוחה שבעלה הדליק אותם בראותו שהיא מאחרת.

ומה למדנו שוב? אם הכלה היתה מלמדת זכות על חתנה, ואומרת לעצמה שלא יתכן שהוא התכונן לעשות לי עוולה, ולהוכיח אותי כבר בשבת הראשונה לנישואינו ע"י הדלקת הנרות בעצמו, יתכן מאוד שהיא הייתה מגיעה למסקנה הזו לבדה, והייתה בטוחה שאירעה כאן אי-הבנה. במקרה זה היא לא היתה נמנעת מדיבור עם בעלה, אלא אדרבה - יוצרת הידברות ביניהם, עד להבהרת המצב.

בהזדמנות זו נזכיר שמו"ח מרן הגרי"ש אלישיב זצ"ל היה מוסיף מדי בוקר, בתפילתו, ב´אלו דברים שאדם אוכל פירותיהם בעוה"ז והקרן קיימת לו לעוה"ב´, שני דברים נוספים, המובאים בברייתא במסכת שבת, והם, לימוד זכות על בני אדם וגידול ילדיו לתלמוד תורה.

פורסם ב´קול ברמה´ - בטאונה של שכונת רמת אלחנן בבני ברק, בעריכת הרב משה מיכאל צורן.