הוא הציע לה! הוא אמר זאת! והיא – לאחר שכל השבוע האחרון לא הפסיקה להגות בו – השיבה לו בחיוב.

 אמה ואחותה – שהיו בסוד הדברים – קיבלו את פניה במאור בפנים. והקיפו אותה חשות בהתרגשותה...

"אני יכולה לנחש שמשהו קרה" אמרה אמא.

"כל הפנים שלך קורנות, את נראית כאילו..."

"כאילו החלטתם!" קטעה אותה סמדר.

"נכון!" פלטה אהובה, ואז נשפך מתוכה מלל ללא מעצור- כמו שטף מים בסכר שנפרץ.

"הוא כזה מיוחד, הבחור הזה, יש לו כזו הבנה בכל דבר, והוא יודע להקשיב. הוא כל כך נעים הליכות. פעם אחת תוך כדי שיצאנו הוא ראה אישה זקנה כמעט מועדת, אני אפילו לא שמתי לב אבל הוא כבר היה לצידה ותמך בה..."

אהובה המשיכה לספר לאמה עוד ועוד. כשאמה נטשה את המטבח לטובת הכביסה, מצאה אהובה את סמדר רוכנת על שעורי הבית שלה בסלון, והמשיכה בדיוק בנקודה שהפסיקה את השיחה עם אמה. סמדר מצידה, נרגשת מהתלהבותה של אחותה – הניחה את העט והקשיבה מוקסמת; אך משהתארכו התאורים והסיפורים – עצרה בעד אחותה וניגשה שוב לשעורי הבית.

אהובה נכנסה למיטתה, לא לפני שלקחה את הפלאפון איתה. כיוונה שעון מעורר ל5:00 בבוקר, והתפרקדה במיטתה.

 אני חייבת לספר לנעמה, היא שיתפה אותי כשהכירה את דוד, איזה כיף ששתינו עוברות את אותו תהליך ביחד.

 לחיצת כפתור ממושכת – מובילה את הפלאפון לחיוג לנעמה, חברתה הטובה מהאולפנה. שום מרחק פיזי לא יפריד בנינו, ועתה ששתינו עוברות אותה חוויה ודאי שלא יינתק הקשר...

"אהובה!!" כך נעמה מעבר לקו,

"מה קרה לך – את יודעת מה השעה??

"נעמה נעמה! את חייבת לשמוע - - החלטנו!"

"וואו, את מדהימה, ידעתי שהפעם זה יצליח, נו איך הוא?

- - -

עד שעה 2:00 בלילה עוד נמשכה השיחה. עד שנעמה קטעה אותה

"את לא הולכת למכללה מחר?"

"הולכת בטח שהולכת"

"אז את לא אמורה לקום בחמש?!" - היכרות ממושכת ביניהן ושיחות יומימיות- גרמו לכך שהבנות ידעו זו על סדר יומה של זו עד לפרטים הקטנים.

"נשארו לך עוד 3 שעות לישון – טוסי למיטה!"

עוד שעה ארוכה שכבה אהובה במיטתה בעיניים פקוחות, מהרהרת בהתרגשות בבחור המדהים שמצאה, בשיחה האחרונה ובמה שעתיד להתרחש בקרוב...

עם שחר מיהרה לקום, מופתעת לגלות שלמרות השעות המעטות היא מלאת מרץ.

יש לה המון תכניות להיום: אחרי הלימודים במכללה תיסע איתו - ביחד יבחרו  טבעת אירוסין. הוא רוצה להגיש לה את הטבעת בוורט ולא במסיבת האירוסין הפומבית...

תנועותיה נמרצות אך ראשה נתון לנושא אחד בלבד –איתן.

אהובה מוותרת על ארוחת הבוקר, את התפילה תעשה כבר בדרך, אח"כ תאכל סנדוויץ', כשתגיע למכללה לא יהיה לה מן לכלום, ואחר כך...

האוטובוס מגיע. אהובה עולה ומציגה את כרטיס התלמיד החדש שלה. (איזה צחוק – עד שסוף סוף הגיע הכרטיס היא תצטרך להחליף אותו שוב לשם החדש...) מוצאת מקום שקט בסוף האוטובוס. יופי כך תוכל להתרכז בתפילה.

ברכות השחר נעלמו לה כמו הפיהוקים שפיהקה, ופסוקי דזימרה חמקו  כמו הדמויות ליד חלונה.

אוף! אני לא מתכוונת! נוזפת בעצמה. עכשיו ברצינות.

"שמע ישראל ה' אלקינו ה' אחד" אהובה מאריכה באחד, לפחות המנגינה נשמעת כאילו היא מתכוונת.

"ואהבת"– המילה עצמה מעבירה בה צמרמורת מתוקה, הרי היא מאוהבת ממש. אהובה מתענגת על התחושה החדשה שזורמת לה מתוך הלב, שוטפת את כל הגוף..."את ה' אלקיך"– אופס, את מי אני אוהבת עכשיו? איתן שלי בשר ודם ואני אוהבת אותו אבל גם את הקב"ה. -זה לא סותר? - לא מה פתאום! (אהובה משיבה לעצמה) ה' שמח שאני אוהבת אותו, בטוח.

מלמולה ממשיך לטוות קורים של מחשבה. "בכל לבבך"- אבל הוא רוצה שאני אוהב אותו בכל הלב. את ה' כמובן.

אבל זה לא סותר- איתן הוא נשמה יהודית טהורה, חלק אלוק  ממעל, ה' אוהב את איתן ורוצה שאני אוהב את כל בריותיו, אפשר בכלל לאהוב את ה' כמו האהבה הזו?

אבל הפה לא שם לב למחשבות שמתרוצצות בראש. הוא בשלו ממשיך את הרצף "ובכל נפשך ובכל מאודך" - האם אני מצליחה ביומיום לאהוב את ה' כמו שאני אוהבת את איתן שלי? איך התרגשתי אתמול כשחזרתי הבייתה.

אהובה נזכרת בפגישה עם אימה ואחותה אתמול ואיך הדביקה אותן בהתרגשותה. תוך כך שפתיה ממשיכות למלמל "בשבתך בביתך" אח"כ השיחה עם נעמה אל תוך הלילה "משוגעות אנחנו" היא חושבת, עם מלמול "בשכבך ובקומך"- איך הצלחתי בכלל לקום בבוקר... אוף! אני לא מתרכזת... איפה אני? ובלכתך בדרך- לא את זה כבר אמרתי - - - והיום נלך לקנות טבעת ארוסין, שפתיה כבר לא ממלמלות, היא נזכרת בפעם הראשונה בה שמעה את המושג "טבעת אירוסין" - זה היה כשהייתה ילדה קטנה, בת 5 או 6 באירוע משפחתי, ישב מולה גבר שלא הכירה ועל אצבעו טבעת.

"למה יש לך טבעת?" שאלה בקולה הילדותי.

"זו טבעת אירוסין" אמר כשמבחינתו זו תשובה מספקת.

"מה זה טבעת אירוסין?" הקשתה על הגבר (שאז נראה בעיניה ענק – עתה היא מסוגלת להבין שוודאי היה בן גילה הנוכחי פחות או יותר.)

"טבעת אירוסין - לי  ולחברה שלי יש שתי טבעות בדיוק אותו דבר, אחת אצלה ואחת אצלי". מסביר הבחור. - "זה קושר אותנו זה לזה בחוט סמוי."

במוחה הילדותי לא יכלה אז אהובה להבין מהו אותו חוט סמוי הקושר אותם, וניסתה כל הזמן להבין להיכן בטבעת הוא קשור.

אך עתה היא מבינה – ועוד איך מבינה...

איפה אני? "וקשרתם לאות על ידך"...

-         -   -

כשאהובה מצאה את עצמה רושמת את שמו של איתן בכל מקום אפשרי -במחברת, על המחק, על הכרטיסייה ועל האדים בחלון – קלטה פתאום את הפסוק האחרון בפרשייה של שמע:

"וכתבתם על מזוזות ביתך ובשעריך" - - -