כשנח מצווה להכניס את החיות אל התיבה מצווה אותו ריבונו של עולם לקחת

["מן הבהמה הטהורה... ומן הבהמה אשר איננה טהורה"] (בראשית ז , ח)

נשאלת השאלה- למה לא אמר לו ה' לקחת מהבהמה ה"טמאה", אלא השתמש בביטוי "אשר איננה טהורה"? הרי זה ביטוי יותר ארוך ומסורבל!?

למדו מכאן חז"ל שצריך להיות מאוד זהירים עם הלשון והשפה שבה אנחנו משתמשים, ועלינו להשתדל להשתמש בלשון נקייה ולא להוציא מילים שליליות מפינו (או שאולי צריך להגיד לא להוציא מילים שאינן חיוביות...(",) ). וזה שרבונו של עולם נזהר כל כך אפילו כשהוא מדבר על דור המבול, שנמחה כולו (!!!) בעוונותיו, כלומר שלא היתה לו תקנה, קל וחומר שאנחנו צריכים להיזהר כשאנחנו מדברים על החברים, המשפחה, המכרים, וגם במיוחד אם מדברים על ציבור כזה או אחר או על קבוצה כזו או אחרת. (בימים אלה, כשעידן בחירות לפנינו, צריך להיזהר בכך פי כמה...)

הסיבה לכך היא שהמילים שאנחנו מבטאים בפה, בניגוד לדברים שנמצאים רק במחשבה שלנו, כמו מקבע את השליליות באותו דבר עליו אנחנו מדברים, מרחיק אותנו מאותו דבר וגם מעט "מדביק" אותנו לשליליות הזו.

הנושא הזה אולי מוכר מעט יותר מהלכות לשון הרע ורכילות, שבהם אנחנו יודעים שיש דברים שגם אם הם אמת, עדיין אסור לנו להגיד אותם. אנחנו מנסים להגיע לעמדה נפשית שאיננה עוסקת בדברים השליליים של הזולת (אפילו אם הם באמת קיימים וצריך להפריד אותם מהדברים החיוביים!).

במסכת אבות כאשר עוסקים בשאלה איזוהי דרך ישרה שידבק בה האדם, אחת התשובות היא "עין טובה", וזה בדיוק אותו עניין- גם. לראות את הטוב שבדבר, וגם אם רואים דבר שלילי, להשאיר לו "פתח מילוט" להפוך לדבר אחר, ולא לקבע אותו בשליליות שלו.

רעיון נוסף לומד רש"י לומד מהפסוק הזה גם שנח למד תורה, שהרי איך ידע נח מיהי הבהמה הטהורה ומיהי הבהמה שאיננה טהורה? כלומר, אין לנו מה לדאוג- קיבלנו תורה שתעזור לנו להבחין בין הטוב לרע, בין הדברים אותם אנחנו צריכים לאמץ, והדברים שמהם אלינו לברור טוב טוב את נקודת החיוביות.

מכאן לומדים את הדברים הבאים:

1. לדבר יפה.
2. להקשיב למצוותיו של ה'.
3. לבדוק את הנקודה החיובית.
4. לא לדאוג.
5. להיזהר מאוד בלשון הרע.
6. ללמוד תורה.