'ד"א: "פרי עץ הדר" אלו ישראל; מה אתרוג זה יש בו טעם ויש בו ריח, כך ישראל יש בהם בני אדם שיש בהם תורה ויש בהם מעשים טובים. "כפות תמרים" אלו ישראל, מה התמרה הזו יש בו טעם ואין בו ריח, כך הם ישראל יש בהם שיש בהם תורה ואין בהם מעשים טובים. "וענף עץ עבות" אלו ישראל, מה הדס יש בו ריח ואין בו טעם, כך ישראל יש בהם שיש בהם מעשים טובים ואין בהם תורה. "וערבי נחל" אלו ישראל, מה ערבה זו אין בה טעם ואין בה ריח, כך הם ישראל יש בהם בני אדם שאין בהם לא תורה ולא מעשים טובים; ומה הקב"ה עושה להם? לאבדן אי אפשר! אלא אמר הקדוש ברוך הוא: יוקשרו כולם אגודה אחת והן מכפרין אלו על אלו; ואם עשיתם כך אותה שעה אני מתעלה, הה"ד (עמוס ט, ו): "הבונה בשמים מעלותיו", ואימתי הוא מתעלה? כשהן עשויין אגודה אחת שנאמר "ואגודתו על ארץ יסדה". לפיכך משה מזהיר לישראל "וּלְקַחְתֶּם לָכֶם בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן"' (ויק"ר ל,יב). חז"ל דרשו את ארבעת המינים כרמז לבנ"י ע"פ הגילוי שיש בהם במאכל ובריח, כנראה שדרשו "ולקחתם לכם" שה"לקחתם" – ארבעת המינים, היא דימוי "לכם" לבנ"י. נראה שזהו הבסיס אבל על גבי זה ישנם עוד דברים המתדמים לאותם כשנגדם בבנ"י. האתרוג מוגדר כפרי עץ הדר שבפשטות הכוונה שיש בו הדר, מלשון הידור, ולכן דרשו: 'הרואה אתרוג בחלום הדור הוא לפני קונו, שנאמר (ויקרא כג, מ) "פרי עץ הדר"' (ברכות נז,א) [אמנם דרשו עוד על "הדר" כדי לזהות את העץ כאתרוג, אולם בפשט הכוונה מלשון הידור, וכך פרש ראב"ע על דרך הפשט: 'פרי עץ הדר – הוא אתרוג. ובאמת כי אין פרי עץ יותר הדר ממנו, ודרשו בו הדר באילנו (בבלי סוכה ל״א) בדרך אסמכתא' וכו' (ראב"ע על הפס')]. שכך זה מתאים לצדיק שיש בו גם תורה וגם מידות טובות, שהוא מושלם בכל ולכן הוא הדור לפני קונו (כמו שדרשו על הרואה בחלום אתרוג). בנוסף הת"ח צריך להיות כעין בהידור, שיהיה בצורה מכובדת, שלא יהיה בו לכלוך וטלאים: 'אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן: גנאי הוא לת"ח שיצא במנעלים המטולאים לשוק, והא רבי אחא בר חנינא נפיק? אמר רבי אחא בריה דרב נחמן: בטלאי על גב טלאי. ואמר רבי חייא בר אבא אמר ר' יוחנן: כל תלמיד חכם שנמצא רבב על בגדו חייב מיתה, שנאמר (משלי ח, לו) "כל משנאי אהבו מות", אל תקרי משנאי אלא משניאי' וכו' (שבת קיד,א. וראה עוד ברמב"ם הל' דעות פרק ה). בנוסף, דרשו הדר מלשון המשכיות: 'ר' אבהו אמר: אל תקרי הדר אלא דבר שדר באילנו משנה לשנה' (סוכה לה,א), שזה רמז שאחד כזה שיש בו תורה ומעשים טובים יש בו שלמות, ולכן זכות צדקותו ותורתו ממשיכים הלאה להשפיע גם שנים הלאה. הצדיק שבו תורה ומע"ט מתקן מאוד את העולם, כעין שהוא עיקר התיקון, ולכן בו נרמז "פרי עץ הדר" שהוא בגימטריה 659, ואילו "פרי עץ הדעת" זה 929, שההפרש ביניהם הוא 270 שזה גימטריה של 'רע', שהצדיק מבטל את הרע-הקלקול שבא לעולם בעקבות חטא עץ הדעת. (וכן "פרי עץ הדר" בגימטריה 'אקם פרי עץ חיים', שבמעשיו כעין מבקש מה' שיקים את העולם בקדושה – שיחבר לעץ החיים שהוא ההיפך מעץ הדעת. גם "הדר" בתוספת 31, שזה כרמז לכיבוש הארץ אצל יהושע שכבשו מל"א המלכים, שאז נאמר לילחם בעמלק [דברים כה,יט], יוצא יחד 240 כגימטריה של עמלק, שבכח הצדיק יחד עם קדושת הארץ מתקנים את העולם לכסא ה' כמו במחיית עמלק [שמגלים את שם ה' בעולם, כרמז נוסף באותיות א"ל]). תמרים הם כנגד לומדי תורה שאין בהם מעשים טובים, כך שזה פחות, אולם בלימוד תורה יש בזה מעלה חשובה שלכן אסור להפסיק בדיבורי חול: 'אמר רבי לוי: כל הפוסק מדברי תורה ועוסק בדברי שיחה, מאכילין לו גחלי רתמים, שנאמר (איוב ל, ד) "הקוטפים מלוח עלי שיח ושורש רתמים לחמם"' (ע"ז ג,ב). זהו שמרומז ב"כפת תמרים", שכעין כופת עצמו ללמוד ולא לדבר שיחת חולין, ובכך מציל עצמו מגחלי 'רתמים' שזהו אותיות "תמרים". (בנוסף בלימוד תורה מביאים הגנה לבנ"י, ולכן נרמז בתמר, אותיות ת' כעין גלות מצרים שהיא כאב לכל הגלויות, ו-מר כגימטריה של עמלק, שהוא כח הטומאה בעולם שמזיק ומיצר לנו). אולי גם אותם הדבקים בתו"מ (ובפרט בלימוד התורה [קידושין ל,ב]) יש בזה כח לשבור את יצה"ר שבשל כוחו הרב הוא כעין כופת את האדם ומושכו לחטא, שזהו אותיות 'תרים מכפת', שמבקשים מה' במעשינו שירים אותנו מעלה בקדושה מהכפיתה של היצר לחטא, וכך נעשה במעשנו בקיום תו"מ התעלות בקדושה ושבירת כח יצה"ר. (וכן בגימטריה 'תכפת פרי', שיכפה [שלא ישפיע] השפעת חטא פרי עץ הדעת]). ההדס כנגד העושים מעשים טובים, לכן הוא נקרא "ענף עץ עבת", כעין רמז שהוא ענף מהעץ הגדול שממשיך מהאבות (שהאות ע' מתחלפת ב-א'), שבנ"י הם המשך האבות והזיהוי המובהק של בנ"י זהו ' ... אמר: שלשה סימנים יש באומה זו: הרחמנים והביישנין וגומלי חסדים. רחמנים דכתיב (דברים יג, יח) "ונתן לך רחמים ורחמך והרבך". ביישנין דכתיב (שמות כ, כ) "בעבור תהיה יראתו על פניכם". גומלי חסדים דכתיב (בראשית יח, יט) "למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו" וגו'; כל שיש בו שלשה סימנים הללו ראוי להדבק באומה זו' (יבמות עט,א). לכן ההדס שכנגד מידות טובות מודגש כגילוי המשך מהאבות. לכן גם אותיות "עבת" כרמז 'בת-ע' שהוא מתגלה כהמשך מובהק לבנ"י (בת), שירדו למצרים ב-ע' נפש. (וכן בנ"י התגלו כעם בנ"י ביציאת מצרים, שאז ה' עשה לנו ניסים גדולים, שלכן נרמז השם של ע"ב אותיות בפס' של קריעת ים סוף [רש"י ד"ה 'אני והו'; סוכה מה,א], לכן זהו ת' כרמז ליציאת מצרים לאחר ת' שנים [מהולדת יצחק], ואותיות ע"ב כרמז לשם בן ע"ב אותיות [אולי לכן גם מזכירים אותם במיוחד בסוכות שבהם יש את ארבעת המינים]). הערבה היא כנגד כאלו שאין בהם תורה ומעשים טובים, ולכן הם רחוקים מקדושה, וקרובים לרשעים, ולכן הערבה היא שמתייבשת הכי מהר, כרמז לרשעים שחל עליהם שם מיתה: '"והמתים אינם יודעים מאומה", אלו רשעים שבחייהן קרויין מתים, שנאמר (יחזקאל כא, ל) "ואתה חלל רשע נשיא ישראל". ואי בעית אימא מהכא: (דברים יז, ו) "על פי שנים עדים או (על פי) שלשה עדים יומת המת", חי הוא! אלא המת מעיקרא' (ברכות יח,ב). [גם ההדס מתייבש יחסית מהר, כנגד שלאדם שכנגדו אין את ההגנה כמו של התורה (סוטה כא,א)]. אמנם לאותם אנשים אין זכות, אולם יש להם זכות בשל היותם ביחד עם כל ישראל (כמו שהמדרש אומר שכשכולם יחד ה' מתעלה בעולם), ולכן זהו "ערבי" מלשון ערבות של רבים, שבנ"י ערבים זה בזה, שזהו גם רמז ב"נחל" שרומז לבנ"י שנקראו נחלה: "עמי ונחלתי ישראל" (יואל ג,ב [ראה מכילתא טו,יז]), וכך יחד מתקדשים ומתעלים ומתקנים את העולם. בנוסף יש להם זכות א"י [כמו שרואים בדורות האחרונים שהרחוקים מתו"מ דבקו בארץ במסירות נפש], שזהו גם "נחל" מלשון נחלה – נחלת א"י, שמקדשת ומטהרת ומכפרת חטאים.