לא,טו-טז: וַיֵּרָא יְהוָה בָּאֹהֶל  ... וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה, הִנְּךָ שֹׁכֵב עִם-אֲבֹתֶיךָ; וְקָם הָעָם הַזֶּה וְזָנָה אַחֲרֵי אֱלֹהֵי נֵכַר-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר הוּא בָא-שָׁמָּה בְּקִרְבּוֹ, וַעֲזָבַנִי, וְהֵפֵר אֶת-בְּרִיתִי אֲשֶׁר כָּרַתִּי אִתּוֹ: משה מקבל בתדהמה את נבואת מרי העם, בינו לבין ה' בפתח אוהל מועד. הוא מצוּוֶה לכתוב את דברי הברית בין העם לה' בצורה של שירה, כדי שילמדוה בעל-פה, ותהיה שגורה על פיהם ('שימה בפיהם'; י"ט). כאשר הוא מפנים את הדבר הוא ביוזמתו מקהיל את זקני השבטים והשוטרים ומגלה להם את הבשורה הקשה מתוך ידיעתו: כִּי יָדַעְתִּי, אַחֲרֵי מוֹתִי כִּי-הַשְׁחֵת תַּשְׁחִתוּן, וְסַרְתֶּם מִן-הַדֶּרֶךְ, אֲשֶׁר צִוִּיתִי אֶתְכֶם (כ"ט). 'וידעת היום' מדוע היה צריך להקהיל שוב את זקני השבטים.