'תניא רבי אליעזר אומר: בתשרי נברא העולם … בר"ה בטלה עבודה מאבותינו במצרים, בניסן נגאלו בתשרי עתידין ליגאל. ר' יהושע אומר: בניסן נברא העולם … בר"ה בטלה עבודה מאבותינו במצרים, בניסן נגאלו בניסן עתידין ליגאל' (ר"ה י,ב-יא,א). ר"ת מעמיד שאין סתירה גמורה בין הדעות, אלא הם מתייחסים לביטויים שונים של הבריאה: ' … אומר ר"ת: דאלו ואלו דברי אלקים חיים, ואיכא למימר דבתשרי עלה במחשבה לבראות, ולא נברא עד ניסן' (תוס' ד"ה כמאן'; ר"ה כז,א). נראה שאולי רמזו לזה חז"ל שהביאו בדברי ר"א ור"י, שלר"א: 'בר"ה בטלה עבודה מאבותינו במצרים, בניסן נגאלו בתשרי עתידין ליגאל'; ולר"י: 'בר"ה בטלה עבודה מאבותינו במצרים, בניסן נגאלו בניסן עתידין ליגאל', שלכאורה כיון שלא חלקו על מתי בטלה העבודה ועל מתי נגאלו, מדוע בכלל הביאו זאת בדבריהם? אלא שאולי באו לרמז ששניהם רואים את הפסקת העבודה בחודש תשרי, והגאולה עצמה ממצרים בחודש ניסן. שמה ההבדל בין הפסקת העבודה ליציאה ממש? – הפסקת העבודה זה כמו התחלה של גילוי הגאולה, שמראה על העתיד מה עומד לקרות, כעין גילוי של במחשבה שהוא ההתחלה שיתגלה במעשה בעתיד; ונגאלו בפועל בניסן, כגילוי של הבפועל ממש. ממילא זה הובא כדי לחדד את ההבדל ביניהם – לומר מה יסוד מחלוקתם; ממילא זהו כמו שאומר ר"ת שר"א עומד על הצד של ה'במחשבה' ואילו ר"י על הצד של ה'בפועל'. לפי זה נראה גם להסביר את ההבדל שלר"א יגאלו בתשרי, שלכאורה כיון שנגאלו ממצרים בניסן, מדוע יגאלו בעתיד בתשרי, מניין לשנות? אלא שיש מחלוקת בין ר"א ור"י האם הגאולה תבוא עם תשובה או שתבוא גם בלא תשובה (סנהדרין צז,ב), שזה מאוד מזכיר את ההבדל בין גאולה בעיתה וגאולה באחישנה; שגאולה באחישנה ודאי תלויה בחזרתם של בנ"י בתשובה, ואילו בעיתה לכאורה זה מצד הזמן – שהגיע הזמן שנקבע שיגאלו ולא תלוי במעשי ישראל, אם יחזרו בתשובה או שלא. ממילא נראה שאלו ואלו דברי אלקים חיים, ור"א מדבר על גילוי של אחישנה, ולכן מוצרך שיחזרו בתשובה, ואילו ר"י מדבר על בעיתה ולכן יגאלו גם בלא תשובה. גאולה בעיתה זה כעין עשיה בפועל, שזהו הזמן הראוי להתגלות בו גאולה במציאות, וזה מתאים לר"י שמדבר על הצד של בפועל, כמו שאומר כאן אצלנו בבריאה. לעומת זאת גאולה באחישנה זה שמקרבים את הגאולה, שמושכים גילוי מהצד המהותי שיש גאולה לעולם, ולכן מתקשרים לזה ומחברים להשפעת גאולה גם שלא בזמן שנקבע מהצד הקבוע, אלא מושכים כוח משורש עניין הגאולה, כך שזהו כמו הבמחשבה, שזהו השורש, שכך באחישנה מתחברים לשורש של גאולה לעולם, לכן זה מתאים לר"א שבדבריו מכוון כנגד המחשבה כאן אצלנו בבריאה, ולכן אומר שהגאולה בתשרי, כיון שאינה כמו גאולת מצרים שהיא באה בזמנה (שה' חישב מהולדת יצחק ארבע מאות שנה או מאתיים ועשר כפול שתים בשל ששעבדו אותם קשה מהרגיל, אולם בשני הדברים חל גילוי הזמן שנקבע מראש שהוא ארבע מאות שנה), אלא זה גילוי של השורש כיון שמתכוון לאחישנה, ולכן זהו כמו הבמחשבה, שכנגד זה התגלה במצרים שבטלה העבודה בתשרי, וכך גם בגאולה (כשזה באחישנה) זה קשור לתשרי. אולי רמז שר"א רומז בשמו לחוזק, שיש בשמו 'אל' שזה ביטוי לחוזק, כעין שהאדם יכול לעמוד במידת הדין כמו שעלה במחשבה בתחילה, ולכן הוא קשור לצד של ה'במחשבה', ולכן כך שיטתו מתגלה. לעומתו ר”י רומז בשמו לשם הויה (שיש בשמו האותיות המופיעות בשם הויה, שזהו ה,ו,י), שזה מידת הרחמים, כרומז לצד שה' שיתף את מידת הרחמים וכך ברא את העולם בפועל (ראה רש”י בראשית א,א), לכן הוא זה שמגלה את הצד של ה'בפועל'. בדבריהם גם הוזכר 'בפסח נולד יצחק', נראה שגם את זה הביאו כביטוי שנולד בפועל בניסן, שזהו כנגד 'בפועל', אבל הכעין מחשבה עליו היה בתשרי, כיון שאז נימול אברהם (פרקי דר"א, כט) כמיקוד להקים את בנ"י (שאנו מולים, להבדיל משאר הגוים), ולכן זה היה הצד שכנגד 'במחשבה' לקראת העתיד. גם נראה שיש שני גילויים של מתן תורה, יש את של סיון, שזהו קבלת התורה בעשיה גדולה ורעשנית, ויש את קבלת התורה למעשה, שזה הורדת הלוחות ביוה"כ שנעשה בשקט (כדברי חז”ל: 'הלוחות ראשונות על שנתנו בפומבי, לפיכך שלטה בהם עין הרע ונשתברו. וכאן אמר לו הקדוש ברוך הוא: אין לך יפה מן הצניעות' וכו' [תנחומא "כי תשא" סימן לא]), כך שהדבר שמודגש כגלוי שזה כעין בפועל שנראה לכל, זהו סיון, שהוא ההמשך של ניסן (שיצאו בניסן וזה כנמשך עד סיון שאז קיבלו את התורה כהמשך לשונות הגאולה ממצרים – של “ולקחתי”), ואילו בשקט בצניעות כעין סמוי מהעין שזה כעין במחשבה שלא נראה בגלוי, זהו בתשרי – ביוה"כ. לכן גם ר"ה נחשב "בכסה ליום חגנו", שמכוסה החג, כעין רמז לנסתר, כעין במחשבה. נראה גם שכנגד יוה"כ מרומז בתחילת הבריאה, וכנגד שבועות מרומז בהמשך הבריאה כעין רמז שיש התחלה של מחשבה ויש המשך של מעשה, שאלו שני גילויים בבריאה; שלכן הבריאה מתחילה בבראשית, שזה רומז ליוה"כ שבו ירדו הלוחות השניים ונתנו לישראל, שכך יש חיבור בין בנ"י והתורה (אמנם זה עוד בלי שהצטוו כרגע בירידה מה לעשות, אלא בהמשך יצטוו מה לעשות בפועל, ולכן זה כעין המחשבה שיתגלה בהמשך מה יש בזה), שזה נרמז בהתחלת הבריאה – ב"בראשית": '"בְּרֵאשִׁית בָּרָא" – אין המקרא הזה אומר אלא דרשני, כמו שדרשוהו רבותינו ז"ל: בשביל התורה שנקראת (משלי ח כב) "רֵאשִׁית דַּרְכּוֹ", ובשביל ישראל שנקראו (ירמיהו ב ג) "רֵאשִׁית תבואתו"' (רש"י. בראשית א,א), שבנ"י והתורה יחד, ש"ראשית" חל על שניהם יחד. בראשית זה ההתחלה, כעין רמז למחשבה שזה ההתחלה; ועוד לא נברא האדם אז כך שזה כעין במחשבה – לפני העשיה. בהמשך ביום שישי נרמז על מתן תורה בסיון: 'דאמר ריש לקיש: מאי דכתיב (בראשית א, לא) "ויהי ערב ויהי בקר יום הששי" ה' יתירה למה לי? מלמד שהתנה הקב"ה עם מעשה בראשית, ואמר להם: אם ישראל מקבלים התורה אתם מתקיימין, ואם לאו אני מחזיר אתכם לתוהו ובוהו' (שבת פח,א). הפס' “יום השישי" הוא בסוף הבריאה של ששת ימי המעשה, כך שרומז להמשך – לבריאה בפועל; ובפרט שזה לאחר שסופר שנברא האדם ביום שישי, כך שמרמז על הבפועל – שנברא ממש. כך ששבועות מתגלה כעשיה בפועל (ולכן גם שמעו את עשרת הדיברות, שיש עכשיו גילוי למעשה), שלכן זה קשור לתקופת ניסן (שסיון בהמשך ממנו), ואילו תשרי מתגלה ביוה"כ שקשור לתקופת תשרי, וזה מתגלה כעין כנגד הבמחשבה. אולי לכן גם בלימוד של שיטות ר"א ור"י למדו: 'תניא ר"א אומר: מנין שבתשרי נברא העולם? שנאמר (בראשית א, יא) "ויאמר אלקים תדשא הארץ דשא עשב מזריע זרע עץ פרי", איזהו חדש שהארץ מוציאה דשאים ואילן מלא פירות? הוי אומר זה תשרי; ואותו הפרק זמן רביעה היתה, וירדו גשמים וצימחו, שנא' (בראשית ב, ו) "ואד יעלה מן הארץ". ר' יהושע אומר: מנין שבניסן נברא העולם? שנא' (בראשית א, יב) "ותוצא הארץ דשא עשב מזריע זרע ועץ עושה פרי", איזהו חדש שהארץ מליאה דשאים ואילן מוציא פירות? הוי אומר זה ניסן; ואותו הפרק זמן בהמה וחיה ועוף שמזדווגין זה אצל זה, שנאמר (תהלים סה, יד) "לבשו כרים הצאן" וגו'' (ר"ה יא,א). דשא סמוך לאדמה ולכן מרמז על הטבע – המציאות, ואילו עץ מרמז על אדם כיון שעיקר חיי אדם מאכילת פירות העץ: "כי אדם עץ השדה" (דברים כ,יט) 'כי האדם עץ השדה – שחייו של אדם (אינו אלא) מן האילן' (ספרי) [ויותר מזה, דרש ר' יוחנן בפס' להסמיך אדם לעץ לעניין היחס לת”ח (תענית ז,א), כך שיש כעין דימוי בין עץ לאדם]. לכן ר"א שמתייחס למחשבה – לעקרון הרעיוני, הוא לומד שהעץ מלא פירות – שזהו כרמז הבמחשבה על האדם שיעשה את רצון ה', במעשים רבים כפירות הרבים שבעץ; ואילו מצד המציאות שבטבע זה רק עכשיו עומד להיעשות – להוציא צמחים, כרמז שעכשיו עומד להגיע החלק שיגלה במעשה (לאחר המחשבה). לעומתו ר"י לומד שהאדמה מלאה דשאים, כיון שהוא מתכוון לבפועל, שיש בטבע בריאה ממש, ולכן זהו שהדשא כבר ממלא את כל האדמה בפועל, שיש גילוי במציאות; ואילו העץ רק מתחיל לעשות פירות, שעכשיו אחר שנברא הוא צריך לעשות מעשים כדי להוכיח שהוא הולך ישר אחרי ה' גם במציאות הקשה שבעולם הגשמי רבוי היצרים. (גם מובא שלר"א זה זמן גשמים, שהם יורדים משמים, ולכן זה כרמז למחשבה שהיא כעין בשמים, מחשבה של מעלה. לר”י זה בע"ח מזדווגים, שזה המציאות המעשית בגשמיותה ממש, כרמז בגשמיות כבע”ח).