'אמר רבי יוחנן בר חנינא: שתים עשרה שעות הוי היום. שעה ראשונה הוצבר עפרו, שניה נעשה גולם, שלישית נמתחו אבריו, רביעית נזרקה בו נשמה, חמישית עמד על רגליו, ששית קרא שמות, שביעית נזדווגה לו חוה, שמינית עלו למטה שנים וירדו ארבעה, תשיעית נצטווה שלא לאכול מן האילן, עשירית סרח, אחת עשרה נידון, שתים עשרה נטרד והלך לו, שנאמר (תהלים מט, יג): "אדם ביקר בל ילין". אמר רמי בר חמא: אין חיה רעה שולטת באדם אלא אם כן נדמה לו כבהמה, שנאמר (תהלים מט, יג): "נמשל כבהמות נדמו"' (סנהדרין לח,ב). בתקיעות השופר התורה מצווה לתקוע שלוש תקיעות של תקיעה-שברים-תקיעה (ר"ה לג,ב), כשהתרועה זה קול של בכי (שחלקו מהו אותו קול, שברים או תרועה) והתקיעה זו תקיעה ישרה. נראה כרמז שבא לרמז כנגד בריאת האדם, שהרי ר"ה הוא יום דין בשל היותו יום בריאת האדם. לכן בשעה הראשונה שהוצב עפרו אין בזה כל רמז לרעה, ולכן התקיעה ישרה, שיעוד האדם הוא להיות ישר (שזה נרמז כשהוצב עפרו, שרק התחיל להיברא, שמרמז על יעודו בעולם – למה יועד בבריאתו). בשניה נעשה גולם, שזהו בלי חילוק איברים אלא כגוש, ובשלישית נמתחו אבריו, שזה כעין רומז שהאדם יכול ליפול לחטא, וכדי להיות ישר עליו להתחבר לתורה ומצוותיה שמביאים את האדם לישרות. התורה ומצוותיה הם כנגד האדם, שיש רמ"ח מצוות עשה כנגד אברי האדם, ושס"ה מצוות ל"ת כנגד גידי האדם. לכן כעין שמירת התורה מתגלה במתיחת האיברים, שעליהם חלה התורה, להבדיל מהיותו גולם שכביכול אין בו גילוי של תורה ולכן נשאר אדם ללא חיבור לרצון ה' (אולי זהו שאח”כ מובא שחיה מזיקה לאדם כשנדמה לה כבהמה, שכך רמז שבדומה בהיות האדם גולם שאין בו גילוי אדם, זהו כעין בהמה שאין בה גילוי של שמירת תו”מ אלא כבהמה), ולכן כנגד זה בשניה זה תרועה כבכי על חטאי האדם, והשלישית תקיעה ישרה כגילוי כשיש קשר לתורה. ברביעית נזרקה בו נשמה ולכן זהו הצד החיובי באדם, שיש בו נשמה עליונה (חלק אלוק ממעל), ולכן אז זו תקיעה ישרה. בחמישית זה תרועה כנגד שעה חמישית שעמד על רגליו, שעכשיו הוא פועל בעולם ולכן יכול להדרדר לחטא אם לא מתחבר לתורה, כיון שהוא דרגת מהלך (ולכן זהו דגש שעומד על רגליו, שיש לו רגלים כדרגת מהלך) ולכן תרועה כבכי על נפילתו לחטא. בשעה שישית קרא שמות שבזה הראה את שכלו שזה קשור לצד הנשמה שבו, שה' נתן בו דעה לקרוא שמות לבריאה כעומד מעליהם, כעין דימוי לקב"ה שברא את העולם, ולכן אז כיון שמרמז לחיוב באה תקיעה ישרה. בשעה שביעית נזדווגה לו חוה, שזה צד חיובי כנגד 'דריש ר"ע: איש ואשה זכו שכינה ביניהן' וכו' (סוטה יז,א). בשעה שמינית עלו למיטה וירדו ארבעה שהם: 'אדם וחוה וקין ותיומתו' וכו' (תוס' ד"ה 'וירדו' [סנהדרין שם]), שבזה גם מרמז על הצד שהאדם יכול לחטוא בקשר עם האשה (שזהו כנגד ההמשך בדברי ר"ע: 'לא זכו - אש אוכלתן' [סוטה שם]), שזהו קין שבהמשך רצח את הבל בשל שלא הסתפק בתאומה שלו, אלא רצה לקחת גם את התאומה היתרה של הבל (' … ועל מה היו מדיינין? אמר רבי הונא: תאומה יתירה נולדה עם הבל. זה אומר: אני נוטלה, שאני בכור; וזה אומר: אני נוטלה, שנולדה עמי. ומתוך כך "ויקם קין"' [ב"ר כב,ז]), לכן מתגלה רמז לרעה ובכי שזהו תרועה בשמינית. בשעה תשיעית נצטווה שלא לאכול, שזהו רמז לקשר לציווי ה', שזה מרמז על תו"מ, ולכן כנגד זה תקיעה ישרה, שעשיית רצון ה' זהו האדם הישר (ובפרט שבמדרש מובא שאדם הצטווה על כל התורה: '"ויניחהו בגן עדן לעבדה”. שמא תאמר: יש מלאכה בגן עדן לפתח ולשדד את האדמה? והלא כל האילנות נצמחים מאליהן. או שמא תאמר: יש בו מלאכה בגן עדן להשקות את הגן? והלא נהר יוצא מעדן להשקות את הגן. אלא "לעבדה ולשמרה”, לעסוק בדברי תורה ולשמור מצותיה, שנאמר: "לשמור את דרך עץ החיים", כמה דאת אמרת: "עץ חיים היא למחזיקים בה"' [ילקו”ש רמז כב], ממילא ציווי ה' שלא לאכול מעץ הדעת שהוא משבש את הדעה הישרה כדעת ה' בתורה, זהו כשמירת כל התורה – שאם לא יאכל ישאר עם דעת התורה המקורית שנתנה בו, וממילא כל מעשיו יהיו על פיה, ולכן זהו שאדם הצטווה בהיותו בגן עדן לעסוק בתורה ומצוותיה). בעשירית סרח, ולכן כנגד זה כבר אנו לא מרמזים בתקיעות כי זה כבר נפילת האדם במציאות, ולכן לא מעלים זאת בזכרון בתקיעה לפני ה' (שמה שקודם אמרנו תרועה כרמז לבכי על חטא, זה כשרומז ליכולת לחטא [שבהמשך יחטא], ולא שחוטא עכשיו בפועל ממש). אולי תוקעים שלושה קולות (שיש תקיעה, שברים, תקיעה. וכן שלוש פעמים סדר כזה. וכן יש שלושה קולות: תקיעה, שברים ותרועה) כרמז לאבות, ומהתורה מחוייבים בתשע תקיעות (שלוש תש"ת [או תר"ת או תשר"ת]) כנגד זמן לידה (תשעה חודשי לידה), כרמז שזה כנגד בריאת האדם, כעין לידתו בעולם, וכן שאנו ממליכים את ה' בעולם, כעין מולידים עולם חדש בקדושה הדבק ומגלה את שם ה' בעולם. אולי שברים זה שלוש יחידות כנגד שלושה אבות, ותרועה זה תשעה כנגד לידה כרמז להיותנו בנ"י, שזה עובר דרך הלידה, ולכן כרומז על היותנו בנ"י הממשיכים את בחירת האבות, וכשעושים תשר"ת זה שניהם, כששברים הוא הראשון כיון שהמשך בנ"י חל בשל בחירת האבות, ולכן השברים קודם. ברס"ג מובאים עשרה טעמים לתקיעת שופר, אולי כעין רמז חבוי בתקיעות שמרמז כנגדם: הטעם בשל שבו נברא העולם וכו' לכן יש תשע תקיעות כנגד לידה, שהעולם נולד אז. כנגד שהוא ראשון לעשי"ת זהו שיש עשרה קולות כשמחשיבים את תשר"ת כארבעה בשל שינוי הקול בין שברים לתרועה. כנגד מעמד הר סיני זהו שלוש קולות (תקיעה\שברים\תרועה. או שלוש תרועות בסדרים של תש"ת או תר"ת או תשר"ת (תרועה של התורה שעליה הסתפקו חז"ל אם זה שברים וכו' שלכן תוקעים את כולם, אבל מהתורה נאמר תרועה) כנגד שנתנה תורה בסיון – החודש השלישי. כנגד להזכיר דברי הנביאים זהו שיש קול תקיעה ויש קול תרועה, כנגד שיש נבואת משה ויש נבואת שאר הנביאים, שמשה ראה באספקלריא נקיה כעין תקיעה ישרה וברורה, ושאר הנביאים באספקלריא מלוכלכת ולכן כעין תרועה שאינה ישרה, והתרועה היא בין שני התקיעות כרמז שדברי הנביאים יוצאים מכח התורה, שאותיות התורה מתערבבות ומסתדרות בצורה שמתגלה לדברי הנביאים (כך מובא ביהודי הקדוש). כנגד חורבן המקדש יש שני קולות בשופר – תקיעה ותרועה, כנגד שני חורבנות. כנגד עקידת יצחק זהו שני קולות בשופר כנגד יצחק שהוא האב השני באבות. כנגד ש'נירא ונחרד ונשבר עצמנו לפני הבורא', זהו תשע קולות מהתורה, כעין שנשבר עצמנו – את האדם שבנו, שהאדם נולד בתשעה חודשים. כנגד להזכיר יום הדין, זהו תשע קולות, כעין רמז ללידה, שנירא מיום הדין – מה ילד הדין (וכן איך נראה לפניו יתברך בדין, ולכן רמז לאדם, שזהו תשע כלידתו. וכן רמז בשלוש קולות בשופר כרמז שמשה ירד ביוה”כ בפעם השלישית מסיני, ולכן אז נעשה זמן זה כימי דין ותשובה [שיוה”כ נקבע לכפרה בשל כך, ולכן בסמוך לו קבע ה' את ר”ה כדי שנצא זכאים בדין], ולכן מרמז בשלוש קולות השופר על יום הדין). כנגד להזכיר קיבוץ גלויות, יש שני סוגי קולות – תקיעה ותרועה (שהתרועה זה שברים\תרועה\שברים-תרועה) כנגד שמופיע שני סוגי גלויות שמשם יתקבצו "ובאו האבדים בארץ אשור והנדחים בארץ מצרים" (ישעיהו כז,יג). כנגד תחיית המתים זהו תשע קולות שהתורה חייבה (שלושה סדרים של שלוש קולות – תקיעה תרועה תקיעה) כעין רמז ללידה מחדש בעולם (שלידה מסומלת בתשע כחודשי לידה), כשיקומו בתחיית המתים.