"וּמָל ה' אֱלֹקֶיךָ אֶת לְבָבְךָ וְאֶת לְבַב זַרְעֶךָ לְאַהֲבָה אֶת ה' אֱלֹקֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ לְמַעַן חַיֶּיךָ" (דברים ל, ו)

שורש כל החטאים והכישלונות, המידות הרעות והמעשים הטובים, נעוץ בעובדה שיש לאדם מערכות יחסים עם הזולת, האחר. זה מה שמביא את הקנאה והשנאה וכו', ואת ההליכה אחר שרירות הלב של הנורמות החברתיות המוכתבות על ידי המון אנונימי. אלא שעצם זה שיש זולת זהו גם המנוף האנושי להביא לידי ביטוי את כל המידות הטובות והמעשים הטובים. אם כן מה ייתן לאדם את היכולת להוציא לפועל רק את הטוב בלי הרע?!

"וּמָל ה' אֱלֹקֶיךָ אֶת לְבָבְךָ" - מהי ערלה? רש"י מסביר בפרשת קדושים, שערלה פירושה אטימות, כיסוי. הערלה מכסה, יוצרת איזה שהוא איטום, אוטם נפשי, משהוא לא רגיש מספיק, לא ערני לסביבה, סגור בתוך עצמו, בועתי. אדם ערלת לב, הוא אדם אכזר, אנוכי, לא מתחשב, לא רגיש, אדיש לזולת. וריבונו של עולם רוצה למול את עורלת הלב שלנו, להפוך אותנו לאנשים שאין בהם אטימות, אנשים שלא חיים רק את עצמם במובן הקטנוני. אלא אנשים שיש בהם אכפתיות כללית, לצאת מערלות הלב, לצאת מהעיסוק רק בעצמנו, לדעת שיש כאן ערבות הדדית ואחריות.

שטף החיים ומרוצתם הוא האויב הגדול שלנו. אנחנו רצים ממשימה למשימה, מצורך הכרחי אחד לצורך הכרחי אחר, וההתבוננות בעצמנו נדחקת. מה היינו רוצים, למה אנחנו מצפים, במה אנחנו חלשים, אילו נקודות אינן באות מספיק לידי ביטוי בחיינו. ומה ייחודנו, במה אנחנו טובים, מהי שליחותנו וכיצד נשלים אותה.

ריבונו של עולם רוצה למול את עורלת הלב שלנו, על מנת שנהיה טובים יותר. זהו צורך קיומי. הכרח החיים דורש אותו. עלינו להתאמץ ולתת מקום לנשמתנו לחדור לכל מרחבי האישיות שלו, שהחומר לא יהווה חלילה מחסום ומכשול לרצונות הנשימתיים העמוקים של האדם. אלא בדיוק ההיפך, ייהפך לכלי נאמן החפץ בחפצי הנשמה ומביא אותם לידי ביטוי בפועל. לשם כך על האדם לרתום את כל כישרונותיו וחושיו להקשיב לקולה של הנשמה, שהחיים הסואנים שלנו כל כך חוסמים אותה, מכשילים את כוחה, עד כדי כך שרבים מאיתנו רצים לאיזה מיליון דמיוני, ומוצאים את עצמינו קמים, עובדים, אוכלים ישנים ונופשים, וחוזר חלילה.

כמה קשה לדעת את מה שיש לדעת, להיזכר בהד קולה של הנשמה, להעלות אותה להיות ליבם של החיים, ראשונה במעלה ולא איזו קריאה צדדית ושולית אם בכלל. לחיות מתוך מודעות עמוקה לכך - שכל כישרונות האדם לא נועדו לספק את צרכי החומר ההולכים ומתגברים, אלא להיפך - שחיי החומר וכל כישרונות האדם באו להיות נאמנים לנשמה וכישרונותיה.

הרב אליעזר קשתיאל, הרב גלעד סלומון, הרב עקיבא קשתיאל, מהאתר: "בני דוד" - http://www.bneidavid.org