'ר' יהושע בן קרחה אומר: ארבעים יום עשה משה בהר, קורא בדת מקרא ביום ושונה בדת מקרא בלילה, ולאחר ארבעים יום לקח את הלוחות וירד אל המחנה, ובשבעה עשר בתמוז, ושבר את הלוחות והרג את לייטי ישראל. ועשה ארבעים יום במחנה עד ששרף את העגל וכתתו כעפר הארץ והרג את כל אשר נשק לעגל והכרית ע"ז מישראל, והתקין כל שבט במקומו. ובראש חדש אלול אמר לו הקב"ה (שמות כד, יב): "עֲלֵה אֵלַי הָהָרָה", והעבירו שופר במחנה, שהרי משה עלה להר, שלא יטעו עוד אחר עכומ"ז, והקב"ה נתעלה אותו היום באותו שופר, שנאמר (תהלים מז, ו): "עָלָה אֱלֹקים בִּתְרוּעָה", ועל כן התקינו חכמים שיהיו תוקעים בשופר בראש חדש אלול בכל שנה ושנה' (פרקי דר"א, פרק מו). בפשט בודאי שהכוונה שתקעו בשופר כביטוי להחלת יראת ה' (כמו שנאמר “אם יתקע שופר בעיר ועם לא יחרדו” [עמוס ג,ו], שהשופר היה מזהיר ממלחמה ולכן היה מעלה רעד ופחד כששמעו אותו, מעין אזעקה בימנו), כדי שלא יחטאו שוב כמו בעגל. אולם נראה שיש כאן עוד עניין, שבאו לבטא בזה את הקשר ביננו לה' ולא לע”ז (שזהו הסיבה שתקעו 'שלא יטעו עוד אחר עכומ"ז'); משה עולה עכשיו לארבעים יום לקבל את התורה (בשנית), שאז זה יהיה כמו חתונה: 'ביום חתונתו זה מתן תורה' (תענית כו,ב) 'זה מתן תורה – יום הכפורים שניתנו בו לוחות האחרונות' (רש"י). כשולד בא לעולם, קודם ביאתו יוצאת בת קול: 'אמר רב יהודה אמר רב: ארבעים יום קודם יצירת הולד, בת קול יוצאת ואומרת: בת פלוני לפלוני' (סוטה ב,א). ממילא בנ"י עשו זכר לחיבור האמיתי והשלם ביננו לה' (ולא לע"ז), שמתגלה שאנו שייכים לה', כמו אותו חיבור בין פלוני ופלונית. זה נעשה ע"י קול השופר שהוא כעין הקולות שהיו במעמד הר סיני: “ויהי קול השופר הולך וחזק מאד משה ידבר והאלקים יעננו בקול" (שמות יט,יט). כך ששמיעת דבר ה' באה אז יחד עם קול השופר, ולכן זהו כעין גילוי של הבת קול (שאומרת את דבר ה') שלפני יצירת הולד, שכך בנ"י עכשיו מוכרזים ומתגלים כמו חיבור איש ואשה לקב"ה. כך היה במתן תורה (כשעלה בפעם הראשונה) וכך גם עכשיו בנ"י עשו חזרה על כך, להראות שהם לה' ולא לע"ז. כמו שיש בת קול על החיבור של פלוני ופלונית, כך גם יש קול שופר ארבעים יום קודם הורדת הלוחות, שכשמשה ירד יהיה אז חיבור של בנ"י לתורה, שאנו נעשים כמו גילוי חדש בעולם (אנו וכל העולם בעקבותינו), כמו ולד חדש שבא לעולם, ובולד צריך זמן עד שיגדל ויהיה ראוי לחיבור לאשתו, אבל כאן אין צורך בזמן של גדילה, אלא מיד לאחר ארבעים נעשה חיבור כמו חיבור פלוני ופלונית. (גם הנשמה היהודית היא תמיד טהורה וקדושה ומחובר תמיד לה', אלא שע"י התורה זה בא לידי גילוי מעשי בגוף, לכן זהו כמו הארבעים יום קודם יצירת הולד, שהנשמה קיימת אז אלא שהגוף עדיין לא בא לעולם אלא בהמשך). לכן גם יש חיבור בשמחת חתן לקולות של סיני ('ואם משמחו מה שכרו? אמר רבי יהושע בן לוי: זוכה לתורה שנתנה בחמשה קולות, שנאמר (שמות יט, טז) "ויהי ביום השלישי בהיות הבקר ויהי קולות וברקים וענן כבד על ההר וקול שופר" וגו', "ויהי קול השופר" וגו', "והאלקים יעננו בקול”' [ברכות ו,ב]), כיון שגם בסיני היה זה כעין גילוי של פלוני לפלונית. כל החיבור הזה הוא כדי להביא קדושה ותיקון לעולם, לכן גם במשמח חתן: 'רבי אבהו אמר: כאילו הקריב תודה, שנאמר (ירמיהו לג, יא) "מביאים תודה בית ה'”. רב נחמן בר יצחק אמר: כאילו בנה אחת מחורבות ירושלים, שנאמר (ירמיהו לג, יא) "כי אשיב את שבות הארץ כבראשונה אמר ה'”' (שם), שקרבנות זהו חיבור להעלות את העולם לה', וכן בניין ירושלים, ששם מקום השכינה, זהו לגלות שכינת ה' בעולם, לתקנו. לכן גם כשמשה עלה לארבעים יום, בנ"י תקעו בשופר כקול הבת קול, לגלות שאנו שייכים לה' לגמרי, ואין לנו חלק בע"ז ח"ו. כמו שהבת קול היא לקראת הגעת הולד, כך גם בארבעים יום שהיה משה בסיני היה בתוך זמן זה גם ר"ה, שהוא הזמן של בריאת העולם, שאנו קשורים לתיקון העולם, וכמו שהעולם לא נברא בפועל אלא בניסן (ר"ה כז,א; תוס' ד"ה 'כמאן'), כך גם בזמן הזה זה היה כעין הארבעים יום קודם ליצירת הולד, שרק עולה במחשבה להבראות, כעין בתשרי שהעולם עלה במחשבה לבראות. חכמים התקינו לתקוע בר"ח אלול, להתחבר לתשובה לה' כמו שעשו בנ"י בסיני, ולדברנו גם יש לזה קשר לביטוי של יעודנו ומהותנו בעולם (ואנו ממשיכים זאת כל חודש אלול כהכנה לקראת ר"ה שבו אנו עומדים בדין לפני ה' על מעשינו – על הביטוי המעשי של מהותנו כמתגלה בעולם בתו"מ). יהי רצון שנזכה לדבקות גמורה בשכינת ה' בקדושה וטהרה, כתינוק חדש טהור שבא לעולם ללא חטא, ושנזכה לשנה טובה.