"ואכלת ושבעת וברכת את ה' אלקיך על הארץ הטבה אשר נתן לך" (דברים ח,י). 'דרש רב עוירא, זמנין אמר לה משמיה דר' אמי, וזמנין אמר לה משמיה דר' אסי: אמרו מלאכי השרת לפני הקב"ה: רבש"ע, כתוב בתורתך (דברים י, יז) "אשר לא ישא פנים ולא יקח שחד", והלא אתה נושא פנים לישראל, דכתיב (במדבר ו, כו) "ישא ה' פניו אליך"! אמר להם: וכי לא אשא פנים לישראל?! שכתבתי להם בתורה (דברים ח, י) "ואכלת ושבעת וברכת את ה' אלקיך" והם מדקדקים על עצמם עד כזית ועד כביצה' (ברכות כ,ב). 'עד כזית עד כביצה – עד כזית לר"מ, עד כביצה לר' יהודה, דתנן (לקמן דף מה.) "עד כמה מזמנין? ר"מ אומר: עד כזית, ר' יהודה אומר: עד כביצה' (רש"י). 'והם דקדקו על עצמן עד כזית ועד כביצה – עד כזית בשיעורא דרבנן, ועד כביצה בשיעורא דאורייתא. ויש מפרשים: עד כזית לר' מאיר, ועד כביצה לר' יהודה כדאיתא לקמן' (ריטב"א). שמעתי מישהו שהקשה שלשון הגמ' אינה מדוייקת, שהרי מדובר על שבנ"י החמירו בגזרה של ברהמ"ז דרבנן שתיקנו לברך גם כשלא שבע מהאוכל. ממילא היה צריך לומר 'עד כביצה ועד כזית' שהרי יורד משביעה ממש שזה דאורייתא לשיעורים פחותים שגם בהם החמירו, ולכן צריך באמירתו לרדת בכמות ולא להביא מהקטן לגדול יותר? ע"פ ההסבר הראשון בריטב"א אין כלל קושי כיון שאין זה שתי דעות באותו עניין, אלא בשני עניינים, ולכן לא הובא בסדר יורד, שהרי אין קשר של חיבור בין שניהם. בפשטות י”ל שאנם היה ראוי לומר קודם כביצה, אולם כיון שההלכה היא כר”מ שמברכים מכזית, אז לכן הביאו אותו ראשון, שזה העיקר, ואח"כ הוסיפו כאגב שגם יש את שיטת ר"י וגם עליה ה' אומר שמדקדקים על עצמם. ובפרט שכיון שאלו שתי דעות שונות אז לא אומר את שתיהם יחד, אלא זה כשתי התייחסויות שונות, ולכן אין לבדוק מה יש לומר קודם, כיון שאין זה אחד אלא כעין שני עניינים שונים כביכול, שרק הובאו זה ליד זה, ולכן אין זה כאמירה שלא זו אף זו (שלא רק שמחמירים בכביצה אלא אפילו בכזית) שאז ראוי קודם כזית, אלא זה שנים שונים (שרק הובאו זה לצד זה) ולכן כביכול אין התייחסות ביניהם. אולי בכוונה הביא דווקא כזית קודם, שבזה בולט יותר החומרה שהחמירו בנ”י על עצמם (שמברכים אפילו מכזית שהוא קטן), כדי להדגיש כמה ה' נושא לנו פנים, שקודם כל מיד מביא את שיא ההחמרה, כדי להדגיש שכנגד זה הוא נושא פנים, שבכך (בטענה זו), הוא משתיק חזק את המלאכים המקטרגים על נשיאת הפנים, ואח”כ מביא גם את השיטה השניה כדי לומר שגם בזה מוכח שמחמירים וראוי להשיא לנו פנים בשל כך. אולי יש עניין שמקדים קודם את כזית לרמז על כח חזק כדי להשיא לנו פנים, לא רק בשל שמחמירים על עצמנו (שבזה יש אותו דבר בכזית או בכביצה, שבשניהם החמרנו על עצמנו), אלא שבכזית יש חיבור לגילוי מעלת א”י, שרמזו בטוב ארץ – בשבעת המינים על מידת כזית: 'דכתיב (דברים ח, ח) "ארץ חטה ושעורה וגפן ותאנה ורמון ארץ זית שמן ודבש" ואמר רב חנין: כל הפסוק הזה לשיעורין נאמר … "ארץ זית שמן ודבש” ארץ שכל שיעוריה כזיתים. כל שיעוריה סלקא דעתך? הא איכא הני דאמרינן! אלא אימא: שרוב שיעוריה כזיתים' (סוכה ה,ב-ו,א). לכן בקביעת ברכת המזון בכזית יש כעין חיבור לא”י (שזה גם מתגלה בקשר חזק יותר לברהמ”ז שקשורה לגילוי קשר לארץ: “ואכלת ושבעת וברכת את ה' אלקיך על הארץ הטבה אשר נתן לך" [דברים ח,י], וכן הפס' של שבעת המינים סמוך לפס' של ברכת המזון, כרמז לחיבור ביניהם). קשר לא"י מביא לשפע ברכה ורחמים על בנ"י, לכן קודם מזכיר הקב"ה את הגילוי של ברהמ"ז בכזית, שיש בו מעלה יותר, ואח"כ מזכיר גם את שיטת ר"י שבכביצה. אולי אפשר לומר שהנה מובא בת"ת (בבמדבר ו,כו) שמסביר מה הכוונה באמירה שהחמירו על עצמם? שזה בא לומר שעל עצמם החמירו ולא על אחרים, שלעצמם מברכים כבר בכזית או בכביצה, אבל מה שנאמר בפס' של מתנות עניים שביעה, בזה נותנים הרבה כדי שביעה ממש. לפי זה מובן מדוע נאמר קודם כזית, כיון שבכביצה יש חוזק גדול יותר (ולכן נאמר בצורה של לא זו אף זו), שר"מ לומד שהנאמר שביעה בברהמ"ז הכוונה לשתיה וממילא נשאר "ואכלת" לומר שאכילה בכזית חייב בברהמ"ז, ואילו לר"י "ואכלת ושבעת" בא לומר ששבע מהאכילה (ברכות מט,ב). ממילא בדברי ר"י יש חידוש גדול יותר, כיון שלומד שיש עניין של שביעה ואעפ"כ לא השוו בין הנאמר שביעה כאן לנאמר שביעה במתנות עניים, לכן מביאים קודם את דעת ר"מ לומר שלכן ראוי לשאת לנו פנים, ואז מביאים גם יותר מזה, שגם כשלומדים כביצה עדיין זה כדי להחמיר בברהמ"ז אבל לא למדו כך גם במתנות עניים, שבזה יש גילוי של ההחמרה של בנ"י לעשות את רצון ה' בצורה השלמה ביותר, ולכן ראוי יותר לשאת לנו פנים. (אולי כשהיה מביא בשם רב אמי אמר כזית, וכשהביא בשם רב אסי היה אומר כביצה, ומה שנאמר 'ועד' ה-ו' זה לא וו' החיבור לומר שזה המשך אחד, אלא זהו כאמירה 'וכן היה אומר [בשם ר"א] עד כביצה', ולכן קודם הובא כזית כאמירתו בשם רב אמי שהובא ראשון בהתחלה כשנאמר שלפעמים אמר בשמו).