'שבעה דברים נבראו קודם שנברא העולם, ואלו הן: תורה ותשובה וגן עדן וגיהנם וכסא הכבוד ובית המקדש ושמו של משיח' וכו' (פסחים נד,א). חז"ל מביאים שבעה דברים שנבראו קודם בריאת העולם, ואומרים את כולם ברצף, לעומת זאת בגמ' בנדרים הם מובאים בזוגות: 'תניא: שבעה דברים נבראו קודם שנברא העולם, אלו הן: תורה ותשובה, גן עדן וגיהנם, כסא הכבוד ובית המקדש, ושמו של משיח' (נדרים לט,ב) [מופיעים בזוגות, שלא כבפסחים שבכולם יש את וו' החיבור, והאחרון הוא עם וו' החיבור בשל היותו האחרון שלכן שמים לפניו וו', אבל הוא בפני עצמו]. מצד האמירה הכללית שהם נבראו קודם העולם מובן שבאים כולם יחד, כיון שבכולם יש חשיבות להבראות קודם העולם, אבל מצד בירור עמוק יותר זה מחולק לזוגות שקשורים אחד בשני בקשר מהותי, כמו שמסביר מרן גדול הדור הרה"ג חיים דרוקמן שליט"א ('לזמן הזה', תשרי, 'התשובה והעולם'). אולי אפשר שבפסחים בכוונה הביאו את כולם כהמשך אחד לרמז שיש עניין גם בגילוי של רציפות בניהם, שהנה מה שנברא קודם העולם זה בעצם אומר שהוא שייך לתכלית העולם, והנה תכלית העולם הוא ליתקן וליתקדש על ידנו. ומצינו עניין של שבעה שהם ברצף לעתיד לבא בתיקון העולם: 'ת"ר: שבוע שבן דוד בא בו, שנה ראשונה מתקיים מקרא זה: (עמוס ד, ז) "והמטרתי על עיר אחת ועל עיר אחת לא אמטיר". שניה – חיצי רעב משתלחים. שלישית – רעב גדול ומתים אנשים ונשים וטף חסידים ואנשי מעשה, ותורה משתכחת מלומדיה. ברביעית – שובע ואינו שובע. בחמישית – שובע גדול ואוכלין ושותין ושמחין, ותורה חוזרת ללומדיה. בששית – קולות. בשביעית – מלחמות, במוצאי שביעית בן דוד בא' (סנהדרין צז,א). שהם צריכים לבא ברצף, כמו שאומרת הגמ' בהמשך: 'אמר רב יוסף: הא כמה שביעית דהוה כן, ולא אתא? אמר אביי: בששית קולות, בשביעית מלחמות, מי הוה?! ועוד כסדרן מי הוה?!' (שם). הדבר הראשון שמובא הוא תורה שזה כעין רמוז בכך שכיון שעוזבים את התורה (כמו שמובא על ימות המשיח בהמשך שם 'בית הוועד יהיה לזנות' וכו') אז באה רעה, אבל לא מיד אלא לאט לאט שה' מחכה לתשובתנו, (מן הסתם גם לא כולם מיד נופלים לרעה, אלא זה מתחזק עוד ועוד, ולכן בתחילה יש מקומות שחוטאים יותר ויש פחות) ולכן: "והמטרתי על עיר אחת ועל עיר אחת לא אמטיר". בנוסף, בתורה ה' מזהיר שישמרו את התורה שאחרת יעניש במניעת גשמים, ולכן זה גילוי של הנאמר בתורה, ולכן זהו גילוי של התורה בעולם. השני שמובא זה תשובה, שה' מחכה לתשובתנו וכשאנו לא שבים בתשובה אז הרעה מתחזקת, ולכן: 'חיצי רעב משתלחים', שבאה רעה גדולה יותר, כדי להחזירנו בתשובה. וכן ה' מחכה לתשובתנו, ולכן זה גילוי של כח התשובה בעולם, שה' מחכה שנשוב בתשובה. השלישי זה גן עדן, כנגד שבשנה השלישית באה רעה כ"ך גדולה עד שכעין הדבר היחיד שמתגלה בו משהו חיובי זה רק המחשבה על גן עדן, ולא כאן כלל, שזהו 'רעב גדול ומתים אנשים ונשים וטף חסידים ואנשי מעשה, ותורה משתכחת מלומדיה', שמתים ועוברים לשמים, ולאנשים נשאר רק לחשוב על גן עדן, והתורה משתכחת, כעין שנשארת רק בגן עדן שם ה' יושב עם הצדיקים ולומד, ולכן זהו גילוי של עניין גן עדן בעולם (בעיני האנשים). הרביעי מובא גיהנום, כנגד שברביעית: 'שובע ואינו שובע', שכעין חוזרים למצוא בארץ צד חיובי, ולא בשמים, כעין שבשמים רואים גיהנום ולכן לא מביטים לשם, או שכעין יראים מהעונש הגדול שמתגלה בגיהנום, ולכן אז מתחילים לשוב בתשובה (או שרוצים להפסיק את הרעה שמתגלה בעולם, ולכן זה מרומז שנראה בעיניהם המציאות בעולם כעין גיהנום, כביטוי לרעה גדולה, שהרעה הכי גדולה היא בגיהנום), ולכן אז מתחיל להיות שובע חלקי. החמישי זה כסא הכבוד, שכנגד זה 'שובע גדול ואוכלין ושותין ושמחין. ותורה חוזרת ללומדיה', שיש חיבור לה', לכסא כבודו, שמתגלה כסא מלכותו בעולם, ולכן בא שפע טוב (שמשפיע טוב לבריותיו כגילוי למלכותו בעולם, שזהו גילוי של כסא ה' כמלך בעולם), וגם חיבור גדול לתורה מהחיבור לה', שמגלה כיצד רוצה שיתנהלו במלכותו. השישי זהו בית המקדש שכנגד זה 'קולות', אומר רש"י: 'בששית קולות – יצאו קולות שבן דוד בא. ל"א: קולות מתקיעת שופר שנאמר "יתקע בשופר גדול" (ישעיהו כז)', והנה הפס' השלם הוא: "והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול ובאו האבדים בארץ אשור והנדחים בארץ מצרים והשתחוו לה' בהר הקדש בירושלם" (ישעיהו כז,יג), שזהו חיבור למקום המקדש (הר הקודש בירושלים). ולפי הפירוש הראשון ברש"י זה קולות משיח, שמדברים על בואו וממילא גם מדברים שצריך לבנות את המקדש, כחלק ממלכות ה' בעולם שאמורה לקום בתיקון העולם (שזה קשור עם כח המקדש). השביעי הוא שמו של משיח, כנגד שבמוצאי שביעי בא המשיח, וכן בשביעית מלחמות, שזה קשור לביאת המשיח שילחם את מלחמות ה' באויבנו, שזה אחד מסימניו כמשיח, ולכן זה סמוך לביאתו, ששמו מתחיל להתגלות בעולם. אולי אפשר גם שהשבעה זוגות שנבראו קודם העולם מרמזות כנגד חלקי העולם באלפי שנה: 'תנא דבי אליהו: ששת אלפים שנה הוי עלמא: שני אלפים תוהו, שני אלפים תורה, שני אלפים ימות המשיח' (סנהדרין שם). שכך מובא בזוגות: תורה ותשובה, כנגד שהעולם החל בלא תורה כיון שדרך ארץ קדמה לתורה, שהוא הבסיס לתורה, ולכן זה קשור לתורה, וכן בהתאם לזה גם לתשובה, כיון שהיא באה להחזיר את האדם לה' ולתורתו (שלכן באים תורה ותשובה יחד כעניין אחד). ועוד, כמו שדרך ארץ מביאה לתורה כך התשובה מביאה לתורה (שחוזר אליה, וכך היא כבסיס לשמירת התורה כמו הדרך ארץ [מקודם אמרנו מצד שהתשובה מחוברת לתורה, ולכן כשיש ביטוי לתורה יש ביטוי גם לתשובה, שזה מצד גילוי התורה, וכאן אמרנו שמעמד התשובה היא כעין דרך ארץ ששניהם מחזירים לתורה, שזה מצד גילוי דימוי לדרך ארץ]). הזוג השני זה גן עדן וגיהנום כנגד אלפיים שנות תורה, כיון שהתורה תפקידה לתקן את העולם שיהיה כאן מעלת קדושת גן עדן, ולכן בשמירת התורה נעשה גילוי של גן עדן בעולם, וח"ו באי שמירתה נעשה העולם גילוי של גיהנום. הזוג השלישי הוא כסא הכבוד והמקדש, שזהו אלפיים שנות המשיח שמביא תיקון לעולם בשלמות, שיהיה כאן גילוי ה' בשלמות כראוי, וזהו גילוי של כסא ה' בעולם, ומתגלה במקדש (שזהו ההיפך מחורבן ירושלים שקשור לחיסרון בגילוי כסא ה' – שזהו ירושלים, כמו נאמר בעמלק "כס י'ה'” שזה חצי כסא [רש"י שמות יז,טז] בעקבות חורבן ירושלים [תנחומא "כי תצא" סימן יא]). האחרון זהו שמו של משיח, שהעולם יהיה מתוקן כולו לה', ויתקיים "ונשגב ה' לבדו ביום ההוא" שנאמר על האלף השביעי (סנהדרין שם).