רוחניות מחוברת למציאות
נכתב על ידי איתיאל, 24/6/2021
בדף היומי לומדים על הכהן שראה שחברו מקדים אותו ודחפו מהמזבח. ואי אפשר בימים האלה לקרוא ולא להזדעזע.
המציאות של העדפת בין אדם למקום על בין אדם לחברו היא עניין ישן. כבר הנביאים הוכיחו על כך. ואח"כ בתנועת המוסר ועד ימינו. סימן שזה לא קלקול תקופתי אלא "יצר הרע קבוע".
השאלה למה זה קורה. לכאורה אם אדם מרגיש רצון עצום לקיים מצוות - איך הוא מזלזל במצוות דאורייתא מפורשות של ואהבת ושל לא תרצח ולא תעמוד על דם רעך?
אפשר היה לומר שאותו אדם לא באמת מתכוון לקיים מצוות, אלא רק שיראו אותו ויחשבו ויתנו לו כבוד. אבל נראה שזה יותר מזה. שיש מקום אמיתי של רצון כנה להתקרבות לקודש שמלווה בזלזול באחר, רמיסתו ודחיפתו.
אני חושב שהנקודה היא שהקשר בין אדם למקום מעצם טבעו הוא חוויה אינטימית פרטית. קשה לתאר אותה וקשה לחלוק אותה. יש אפילו משהו מפריע בנוכחות של אדם נוסף בתוכה. לא לחינם הדריכו רבים לקיים התבודדות ולפרוש מחברת בני אדם על מנת להגיע להתעלות רוחנית (אני לא מדבר על רבי נחמן. הרבה לפניו. הרמח"ל, הרמב"ם ועוד).
יוצא שכשאדם נמצא בחוויית מפגש רוחני הוא באמת לא רואה את סביבתו. הוא מרוכז כולו באלוקות וסביבתו היא רק מטרד מפריע.
יתירה מזאת, העולם מבטא הסתר של ההתגלות המלאה של האלוקות. הריכוז בחומר, בתאוות וברעשי העולם מסית מרוחניות. לכן ההתקדשות כרוכה בביטול העולם. בהשתקת רעשי הרקע. יום הכיפורים - שיא הקירוב - כרוך בפרישה מוחלטת מאכילה, שתייה, רחיצה, יחסי אישות. פלא אם כן שהזולת הופך להיות חלק מה"אין"?!
אלא שהיהדות מרחיקה כל הזמן מכך. תקנת תפילות דווקא בציבור. החובה להתחתן ולהביא ילדים לעולם, ולפרנסם. מצוות בין אדם לחבירו. העובדה שהלימוד העיקרי במסלול הישיבתי הוא דווקא בבין אדם לחבירו (דיני נזיקין).
כלומר: הכיוון צריך להיות של ראיית הקדושה בתוך העולם. כמו שהתבטא הרבי מליובאוויטש: הדאגה לגשמיות של יהודי אחר - היא הרוחניות שלי.
אפשר להטעים זאת במדרש מעניין:
כאשר אברהם אבינו נמצא בשיא ההתעלות הרוחנית, לאחר ברית המילה, כשהקב"ה בא לבקרו ונאמר "וירא אליו ה'". זו לא התגלות כדי להעביר לו איזה ציווי. ה' לא אומר לו כלום. רק התאחדות בלי מילים. לשון מדהימה. מי יכול לתאר לעצמו חוויה רוחנית עליונה כזאת?
ואז "וישא עיניו וירא והנה שלושה אנשים" - והם ערבים המשתחווים לאבק שברגליהם.
אומר אברהם: אדוני, אל נא תעבור מעל עבדך.
יש מחלוקת אם זה שם חול, כלומר: אברהם פונה לאורחים בשם "אדונִים שלי, אנא אל תעברו מעלי אלא היכנסו להתארח אצלי".
או שמדובר בשם קודש. אברהם פונה לקב"ה ומבקש ממנו: ה', למרות שאני עוזב את פגישתנו הנפלאה על מנת לארח את האורחים, אנא המתן לי ואל תעבור מעלי. כשאגמור אני רוצה להמשיך את החזיון איתך!
ומכאן התבטאו חז"ל: גדולה הכנסת אורחים מקבלת פני שכינה.
שמעתי מאמו"ר לפרש ששני הדעות מאירות גם יחד. אברהם פונה לאורחים ומבקש שיכנסו, ובה בעת מתכוון לפנות בבקשה לקב"ה. הוא רואה במצוות הכנסת אורחים התגלות של פני שכינה.
גדולה הכנסת אורחים הבאה מתוך קבלת פני שכינה. שאדם מבין שמצוות בין אדם לחברו שלו אינה מפריעה לקבלת פני שכינה - אלא היא היא קבלת פני שכינה!
להקדשת החידוש (בחינם!) לעילוי נשמה, לרפואה ולהצלחה לחץ כאן
דיונים - תשובות ותגובות (0)
