'בפסיקתא: מבראשית עד י"ז בתמוז מפטירין מענין הפרשיות דומה בדומה, ומשם ואילך לפי הזמן ולפי המאורע: תלתא דפורענותא ושבע דנחמתא ותרתי דתיובתא' וכו' (טור או”ח סימן תכח). (ראה ב'לזמן הזה', תמוז – מנחם אב, 'שבע דנחמתא', הסבר יפה של מרן גדול הדור הרה"ג חיים דרוקמן שליט"א). אולי אפשר שהשלוש הראשונות הם כנגד שלושת האבות, שאמנם היתה פורענות אבל בעצם היא הצילה את בנ"י: 'כתיב: (תהלים ע"ט) "מזמור לאסף אלקים באו גוים בנחלתך”. לא הוה קרא צריך למימר אלא בכי לאסף, נהי לאסף, קינה לאסף. ומה אומר מזמור לאסף? אלא משל למלך שעשה בית חופה לבנו וסיידה וכיידה וציירה, ויצא בנו לתרבות רעה. מיד עלה המלך לחופה וקרע את הוילאות ושיבר את הקנים. ונטל פדגוג שלו איבוב של קנים והיה מזמר. אמרו לו: המלך הפך חופתו של בנו ואת יושב ומזמר? אמר להם: מזמר אני שהפך חופתו של בנו ולא שפך חמתו על בנו. כך אמרו לאסף: הקדוש ברוך הוא החריב היכל ומקדש ואתה יושב ומזמר? אמר להם: מזמר אני ששפך הקדוש ברוך הוא חמתו על העצים ועל האבנים, ולא שפך חמתו על ישראל. הדא הוא דכתיב: "ויצת אש בציון ותאכל יסודותיה”' (איכ”ר ד,יד). לכן כעין רמז לכנגד השורש של החורבן, שהוא בעצם לטובה – שלא לכלות את בנ"י, לכן זה כמו כנגד האבות שהם שורש בנ"י. וכן בכלל כנגד בנ”י מרמזים באבות שמהם בנ”י, שכך מרמזים שיש זכות בבנ”י שגם כאשר אנו חוטאים יש זכות מצד אבותינו, ולכן לא השמידנו אלא כילה על עצים ואבנים. וכך בנ"י שרדו, וממשיכים את תיקון העולם שהחל מאבותינו, ולכן אחריו באים שבעה שבתות נחמה לבנ"י, שאע"פ שנחרבנו, בכ"ז יש לנו יעוד לתקן את העולם כמו שיהיה בסוף, ולכן זהו שבע כנגד בריאת העולם, שלכן ה' ינחמנו. ובסוף שתים של תשובה כעין כרמז לגאולה שאז העולם כולו יתוקן וישוב בתשובה לה', וזה בשתים כיון שיש שני משיחים (בן יוסף ובן דוד) וכן הגאולה יכולה לבא בשתי אפשרויות (בעיתה או באחישנה). סה"כ יוצא 12 כרמז לבנ"י, שכל זה מרמז על בנ"י, שגם שנפלנו ונעשנו, בסופו של דבר הכל זה בגילוי של טוב, שלא כלינו ונשארנו כדי לתקן את העולם שכך יהיה בעתיד. אולי חורבן הבית בשל החטאים (שלושת העברות או שנאת חינם) זה כעין פגיעה בקשרנו לתורה, ולכן נחרב הבית כדי שה' לא יכלה את בנ"י, כעין משה ששבר את הלוחות כדי שה' לא יכלה את בנ"י, שהארון עם הלוחות הוא שורש בית המקדש. לכן אולי רמז בשלוש הפטרות פורענות (חורבן) ושבע של נחמה על החורבן, שיחד הם עשר כעין עשרת הדברות, שנשברו ונתנו הלוחות השניים במקומם יחד עם תשובתנו וסליחת ה' (ביוה”כ שהורדו הלוחות ונאמר "סלחתי”), שלכך יש בסוף שנים של תשובה, כרמז לנתינת הלוחות פעמיים, שהראשונים נשברו והשניים נתנו וכך באה הסליחה שקשורה לתשובה. לכן בעשרה שבהם יש קשר לחורבן (פורענות ונחמה ממנה) מתגלה גם צד חורבן כלוחות הראשונים שנשברו, וגם צד נחמה כלוחות השניים שנתנו וזה כעין נחמה על שבירת הראשונים (ואינם באותה כמות שווה, כי גדולה מידת טובה ממידה רעה). ההפטרה הראשונה היא "דברי ירמיהו" (ירמיהו א), שה' מתחיל לדבר (להתגלות) עם ירמיהו, ואומר לו "בטרם אצורך [אצרך] בבטן ידעתיך ובטרם תצא מרחם הקדשתיך נביא לגוים נתתיך" (פס' ה), כעין "אנכי ה' אלקיך", שה' מתחיל להתגלות לירמיהו שזהו גילוי של אלוקותו, ונאמר "אשר הוצאתיך מארץ מצרים", כמו שאומר לירמיהו שינבא לכל הגוים (מצודות שם), וילך בשליחותו (פס' ז) שזה כמו שמשה נשלח להוציא את בנ"י ממצרים, וכן כאן נאמר שנבחר טרם יצירתו, כעין בנ"י שנבחרו טרם יציאתם ממצרים שזה היה כעין יצירת – התחלת בנ"י. ההפטרה השניה "שמעו", כנגד "לא יהיה לך אלהים אחרים על פני", שהנביא אומר בשם ה': “ההימיר גוי אלהים והמה לא אלהים ועמי המיר כבודו בלוא יועיל" (ירמיהו ב,יא), ועוד פס' שמדברים על הע"ז שעשו. ההפטרה השלישית "חזון ישעיהו", כנגד "לא תשא", שאומרים את שם ה' אבל בשל שזה לשווא אז זה נחשב לרעה כעין רמיסת שם ה' (שזהו זלזול בשם ה' כעין רמיסה שמזלזל ברמיסתו), שזהו כעין "כי תבאו לראות פני מי בקש זאת מידכם רמס חצרי" (ישעיהו א,יב), שבאים למקום המקדש, מקום גילוי שם ה', אבל בעצם זה נחשב להם לרעה – לרמיסה. וכן "שמעו שמים והאזיני ארץ כי ה' דבר" (פס' ב), כרמז לאמירה שנשמע ע"י האחרים, ושיש בזה חשיבות ורצינות כי זה דבר ה' (שלכן ישמעו דבריו), כך שרומז על גילוי שם ה', שהוא דבר חשוב ורציני, ואין לזלזל בו כאמירתו לשווא. שלושה אלו הם ישירות כנגד החורבן (פורענותא), כעין כנגד שלושת הדברות הראשונות שהם ישירות מול ה' (אמונה בו, לא לעבוד לע”ז במקומו, לא לישא את שמו לשווא), שכך בא לידי ביטוי בחורבן על שחטאו ועשו נגד רצון ה', אז התגלה העונש ישירות מה'. שבעה של נחמה: הראשונה היא "נחמו נחמו עמי" (ישעיהו מ,א), שבה נאמר "הישב על חוג הארץ וישביה כחגבים הנוטה כדק שמים וימתחם כאהל לשבת" (שם,כב), '… ומחדש בכל יום מעשה בראשית, שנאמר (ישעיהו מ, כב) "הנוטה כדוק שמים וימתחם כאהל לשבת"' (חגיגה יב,ב). השבת היא זכר למעשה בראשית, כך שזה רומז ל"זכור את יום השבת". השניה היא "ותאמר ציון" (שם מט,יד) שנאמר בה כמה פעמים עניין בנים, וכן "התשכח אשה עולה מרחם בן בטנה" (שם,טו), כך שזה כעין ביטוי חזק של קשר הורים ובניהם, שזה כנגד כיבוד הורים. השלישית "עניה סערה" (שם נד,יא) שנאמר בה "ואנכי בראתי משחית לחבל" (שם,טז), שהמזיק יקבל את עונשו ע"י המשחית, שזה כעין רומז לרצח – שיהרג כנקמה, שזהו כנגד "לא תרצח" (וכן "עניה סערה לא נחמה”, כעין מרמז קצת על מת שעליו מנחמים [ניחום אבלים]). הרביעית "אנכי אנכי" (שם נא,יב), שבה נאמר "התפתחי מוסרי צוארך שביה בת ציון" (שם נב,ב), כנגד "לא תנאף", שחוששים בסתם שבויה שנאנסה, כי סתם גוים פרוצים בעריות (ובפס' מופיעים כמה פעמים בנים, כרמז קל שיש קשר לבינו לבינה). החמישית "רוני עקרה" (שם נד,א), שבה נאמר "כי ימין ושמאול תפרצי וזרעך גוים יירש" (שם,ג), שלוקחים מאחרים, כעין כנגד "לא תגנוב" (רק שכאן זה לא גנבה [אע"פ שהגוים טוענים שאנו גזלנים...]). השישית "קומי אורי" (שם ס,א), שנאמר בה "… וכבודו עליך יראה. והלכו גוים לאורך ומלכים לנגה זרחך. שאי סביב עיניך וראי כלם נקבצו באו לך" וגו (ב-ד), שיש כאן ביטוי של ראיה מוכחת, שזה כנגד "לא תענה", שלא להעיד שקר על מה שכביכול ראה. השביעית "שוש אשיש" (שם סא,י), שנאמר בה "שוש אשיש בה' תגל נפשי באלקי כי הלבישני בגדי ישע מעיל צדקה יעטני כחתן יכהן פאר וככלה תעדה כליה. כי כארץ תוציא צמחה וכגנה זרועיה תצמיח כן אדנ'י ה' יצמיח צדקה ותהלה נגד כל הגוים" (שם,י-יא), שנקבל שפע רב, שזה כנגד "לא תחמוד", שיהיה לנו הרבה שפע, ולא יחמדנו לקחת זאת מאתנו.