"ויבאו בני ישראל כל העדה מדבר צן בחדש הראשון וישב העם בקדש ותמת שם מרים ותקבר שם" וגו' (במדבר כ,א). חז"ל מזהים את מדבר צין עם סיני: 'דאמר ר' יוסי בר' חנינא: ה' שמות יש לו: מדבר צין – שנצטוו ישראל עליו' וכו' (שבת פט,א). אמנם תמוה איפה רמוז כאן לשון ציווי? כך מקשה הת"ת: 'הכונה שנצטוו ישראל את התורה עליו, אך לא ידעתי איפה מרומז בהמלה צין ענין צווי. ולולא מסתפינא הו"א דט"ס הוא, וצ"ל שנצטיינו ישראל עליו, ור"ל שע"י קבלת התורה הובדלו ונצטיינו משאר האומות, וכן נראה הכונה מה שאמרו שנקרא ההר גם מדבר קדש שנתקדשו ישראל עליו, והיינו ג"כ מענין פרישות והבדלה, וכלשון נוסח הברכה אשר קדשנו במצותיו'. אמנם הת"ת עונה שאולי י"ל שזה לשון ציון, אולם זה קשה כיון שאין זה מה שנאמר בגמ', ובנוסף גם לשון ציון לא משמע מלשון צין? אולי י"ל שדרשו שהאות נ' סופית נראת קצת כמו ו', ולכן כעין רמוז כאן 'צו' (שאין את האות י' בפס'), לשון ציווי. אולי אפשר שזה נדרש ע"י היפוך האותיות, כעין שרשום 'נצ' שזה קיצור של 'נצטוו'. מדוע דווקא כאן התורה בחרה לקרוא לסיני מדבר צין? נראה שזה קשור לכך שהתורה רומזת כאן על הכפרה שבמיתת הצדיקים: 'א"ר אמי: למה נסמכה מיתת מרים לפרשת פרה אדומה? לומר לך: מה פרה אדומה מכפרת, אף מיתתן של צדיקים מכפרת. א"ר אלעזר: למה נסמכה מיתת אהרן לבגדי כהונה? מה בגדי כהונה מכפרין, אף מיתתן של צדיקים מכפרת' (מו"ק כח,א). שהסמיכות בין פרה אדומה למיתת מרים מלמדת שמיתת צדיקים מכפרת כעין פרה אדומה. במרים זה נלמד מפרה אדומה, כיון שכפרת פרה אדומה קשורה להיותה כעין אמא: 'וּמִפְּנֵי מַה כָּל הַקָּרְבָּנוֹת זְכָרִים וּנְקֵבוֹת, וְזוֹ נְקֵבָה? אָמַר רַבִּי אִיבּוֹ: מָשָׁל לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה. לְבֶן שִׁפְחָה שֶׁטִּנֵּף פַּלְטְרִין שֶׁל מֶלֶךְ. אָמַר הַמֶּלֶךְ: תָּבוֹא אִמּוֹ וּתְקַנֵּחַ אֶת הַצּוֹאָה. כָּךְ אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: תָּבֹא פָּרָה וּתְכַפֵּר עַל מַעֲשֵֹה הָעֵגֶל' (תנחומא "חוקת" סימן ח). לכן זה כעין מתקשר למרים שהיתה כמו אמא לבנ"י (ולכן זה דומה ללימוד ממיתת אהרן, שמיתת צדיקים מכפרת כמו בגדי כהונה, שבבגדי הכהונה הכהנים עובדים, ולכן הם מכפרים, שזהו גילוי של אהרן הכהן, שהדרשות נלמדות בדימוי של קשר לצדיק שמת). לכן גם כיון שהיתה כאמא לישראל, אז כמו שאמא דואגת ונותנת לילדיה, כך מרים נתנה לישראל, שבזכותה היה את הבאר, שדבר זה נלמד מאצלנו: 'ר' יוסי בר' יהודה אומר: שלשה פרנסים טובים עמדו לישראל, אלו הן: משה, ואהרן ומרים. וג' מתנות טובות ניתנו על ידם, ואלו הן: באר, וענן ומן. באר בזכות מרים, עמוד ענן בזכות אהרן, מן בזכות משה. מתה מרים נסתלק הבאר, שנאמר (במדבר כ, א) "ותמת שם מרים", וכתיב בתריה "ולא היה מים לעדה"' וכו' (תענית ט,א). כיון שכאן נרמז על היותה של מרים כמו אמא, לכן כאן ראוי לומר בנוסף גם איך זה בא לידי ביטוי גם בנתינה כאמא. לכן כיון שכאן מלמדים על הכפרה במיתת הצדיק, שבשל היותו כמו אבא לדור, לכן לוקח על עצמו לכפר במיתתו על חטאי הדור, וכן לסנגר על בנ"י בשמים (לחיזוק הכפרה), ובכך מתכפר לדור, יש דגש שזה דווקא שהוא כמו אבא, שיש קשר לאנשי הדור, אבל אם האנשים לא התייחסו אליו, כאילו הוא אינו אביהם, אז אין סיבה שהוא יכפר להם כ-אב. לכן כאן מרמזת התורה על סיני בלשון מדבר צין, לשון ציווי, כעין רמז שאם שמעו לצדיק, שהתייחסו לדבריו ברצינות וכבוד (גם אם פסקו כרב אחר להלכה למעשה), אז הוא מכפר להם במיתתו, שזה רק כשהתייחסו בכבוד לדבריו, שזהו כרמוז ב"מדבר" לשון דיבור, "צן" שדבריו היו כעין ציווי, שהתייחסו ברצינות רבה לדבריו. אולי גם אפשר כרמז כאן בלשון ציווי, שאם ח"ו בנ"י חוטאים, שעוברים על ציווי ה', אז במיתת הצדיק שנאמר כאן (על מרים), הוא מכפר להם. גם נראה שמרמז שכשצדיק נפטר ואנשים כואבים על כך, אז נגרם שמתחברים למעלת הצדיק ומעשיו, ובכך משפיעים שיתחברו יותר לרצון ה' – לציוי ה' בתורה, ולכן נרמז בלשון ציווי שהצטוונו על התורה, וזה "מדבר צין" כרמז שבמציאות הזו שהצדיק מת ונעשה העולם חסר, כעין מדבר שומם, בכ"ז יש בזה גם חיבור להתחזקות בציווי ה', ולכן יש בזה כפרה. אולי גם כאן נרמז לשון ציוי, כיון שזה נאמר לאחר פרה אדומה (ואף מרים נרמזה כקשר לפרה אדומה), ופרה אדומה היא חוק, ומודגש שזה ציווי ה': "זאת חקת התורה אשר צוה ה' לאמר דבר אל בני ישראל ויקחו אליך פרה אדמה תמימה" (יט,ב), לכן כאן באה התורה ומרמזת בלשון צו על כל התורה, כדי לרמז שכל התורה כולה, גם אותם שהם משפטים שטעמיהם מובנים, בכ"ז יש עומק על עומק, שיש עמקים שאיננו יכולים להשיגם, לכן זה נדרש כאן לומר שבכל התורה יש גם עומקים שהם כפרה אדומה שהיא חוק, שלא מבינים את טעמיה (וכן רמוז “זאת חקת התורה”, כרמז שבכל התורה יש גם עומקים שבהם הוא חוק).