כתיב בתורה (שמות יג ד) ׳היום אתם יוצאים בחודש האביב׳, ופירש רש״י ׳וכי לא היינו יודעין באיזה חודש יצאו, אלא כך אמר להם, ראו חסד שגמלכם, שהוציא אתכם בחודש שהוא כשר לצאת, לא חמה ולא צינה ולא גשמים׳, והוא פלא, וכי בעת צאתם ׳מאפילה לאורה ומשעבוד לגאולה׳ נשאר מקום בלבם לחשוב אודות ׳חמה וצינה׳ השוררת בחוצות וכדומה, דמי יחשוב בזוטות כאלו בשעה שנעשה לו נס גדול ונפלא כזה, לך נא אל אותם פליטי חרב בימי ה׳מלחמה׳, אשר קפצו מרכבות המוות באמצע נסיעתם וניצלו בניסי ניסים ממוות לחיים, ושאל אותם האם היה בימים ההם חם או קר, לח או יבש, האם ירד גשם או שלג, בוודאי שהנשאל ילעג על השאלה, כי באותה שעה לא חשב רק על הצלת חייו, ולא העלה בדעתו לחשוב לרגע כמימרא אם יורד גשם או לאו.
הא למה הדבר דומה, לעשיר שהלווה את חברו אלפי אלפים רובל כסף ועוד כמה פרוטות, וכי בעת פרעון החוב יזכור לו המלווה את הפרוטות הבודדות שלוה, פשיטא שלא, והיינו טעמא, מפני שהפרוטות נבלעות ומתבטלות בסכום הגדול.
אלא, האמת תורה דרכה, כי אצל הקב״ה אין הדבר כן, הצור תמים פעלו בתכלית השלימות, אין מקרה בעולם ואין שום דבר יורד מן השמים כי אם בחשבון מדוקדק על כל ׳חוט השערה׳. לא יגיע לאדם לא בריווח ולא בהפסד אפילו בכהוא זה יותר ממה שנקצב לו מן שמיא בחשבון מדוקדק, וזו חובת האדם ללמוד מיציאת מצרים, שישריש בדעתו שכל דבר קטן כגדול נפסק במידה במשורה ובמשקל. וכן היה בירידתם למצרים שהחלה במכירת יוסף, כמו שרמזו בה קמאי (הסבא מקעלם ועוד) בדברי רש״י בפסוק (בראשית לז כה) ׳וישאו עיניהם ויראו והנה אורחת ישמעאלים באה מגלעד, וגמליהם נושאים נכאת וצרי ולוט׳, וברש״י ׳למה פרסם הכתוב את משאם, להודיע מתן שכרן של צדיקים שאין דרכן של ערביים לשאת אלא נפט ועטרן שריחן רע, ולזה נזדמנו בשמים שלא יוזק מריח רע׳. ולכאורה קשה, וכי במצב שפל כזה - כשעומדים למכרו ולהרחיקו מבית אביו לדורות עולם, מבלי דעת מה יעלה בגורלו ברוחניות ובגשמיות היש אז איזה ׳נפקא מינה׳ איזה ריח נודף סביבו אם ריח טוב או לאו. אלא, שאין הקב״ה מביא על האדם שום צער יותר מהנקצב עליו אפילו כמלא נימא, וכיוון ש׳ריח רע׳ לא נגזר עליו בנוסף לעצם ה׳מכירה׳, סיבבו מן השמים שישאו עמם הערביים ׳נכאת צרי ולוט׳ - שלא כמנהגם. היודע ׳עיקר׳ זה, ישתנו חייו לטובה ולברכה, ביודעו שכל הצער אשר בא עליו מדוד בפלס ומידה, ולעולם לא יצטער אפילו כקליפת השום יותר מהמגיע לו לטובתו השלימה.
טו. ובדרך צחות יש למצוא רמז, דהנה בתחילת ההגדה אומרים ׳הא לחמא עניא די אכלו אבהתנא בארעא דמצרים׳, משמע שהמצות שאנו אוכלים בליל הסדר הן זכר למצות שאכלו בני ישראל בארץ מצרים, ולכאורה קשה, שהרי בתורה מפורש איפכא, דכתיב (שמות יב לד) ׳וישא העם את בצקו טרם יחמץ׳, הרי שאכילת מצות היא כנגד המצות שאכלו ישראל בצאתם ממצרים, וכמו שאומרים בנוסח ההגדה ׳מצה זו שאנו אוכלים על שום מה, על שום שלא הספיק בצקם של אבותינו להחמיץ עד שנגלה עליהם מלך מלכי המלכים הקב״ה וגאלם׳.
ואולי יש לומר, כי כל השנים שהיו בני ישראל במצרים היו אוכלים מצות כדרך העבדים שאוכלים מצות (עי׳ ב׳אורחות חיים׳ להרא״ש בפירושו להגש״פ ד״ה ויאפו, בשם ה׳אבן עזרא׳), והייתה נפשם של בני ישראל קצה בלחם ה׳יבש׳ הלז. ולקראת צאתם ממצרים היו שמחים - הנה למחרת היום באור הבוקר נצא ממצרים ואז ננצל גם מ׳גזירה׳ זו של אכילת מצה, ותתענג נפשנו מחלות משוחות בשמן ומשאר מיני מעדנים, אך למעשה - סיבב הקב״ה שגם לאחר שיצאו משעבוד לגאולה לא אכלו אלא אותו לחם עוני שאכלו במצרים ללא כל שינוי.
ללמדם חוקי חיים שלא אכלו את הלחם מחמת ש׳עבדים היינו לפרעה במצרים׳, אלא מפני שכך היה רצונו ית׳. והראיה לכך, שאף לאחר שנגאלו עדיין אוכלים הם אותם ׳מצות׳.
ומכאן, שלא ידמה האדם בעצמו אוי כמה רע מצבי כאן, אלך למקום פלוני שם בוודאי ישתנה ויוטב מצבי, אם אעשה כך וכך ישתנה מזלי לטובה, כי לא יועילו לו כל טצדקי שבעולם, והכל יהיה כמה שנאמר ונגזר עליו משמים ממעל, ובאותו מקום החדש יצוצו כבר ממקום אחר אותם המפריעים לו.
