"וַיִּקַּח קֹרַח בֶּן יִצְהָר בֶּן קְהָת בֶּן לֵוִי וְדָתָן וַאֲבִירָם... וַיָּקֻמוּ לִפְנֵי מֹשֶׁה" (במדבר טז, א-ב)

פרשתנו עוסקת במחלוקת המפורסמת ביותר בתולדות עם ישראל, קורח שהיה אדם מורם מעם מהמשוררים שבשבט לוי, יוצא במלחמה עזה כנגד משה רבנו, וכל זאת מקנאה שמקוננת בו על נשיאותו של אליצפן. לדעתו של קורח הכבוד הזה היה מגיע לו ולא לאליצפן, ואותה קינאה אוחזת בו ולא מרפה עד לסוף המר של זה המקרה.

כמובן שקטנים אנו מכדי להבין את דרגת ורמת הקנאה של קורח. קורח לא היה אדם פשוט הלקוח מהמושגים הפשוטים שלנו, קורח היה נמנה על בני לוי השבט הנבחר שבעם ישראל, קורח היה מהמשוררים שבעם ישראל, ובכלל קורח היה מנוי עם אותו דור מיוחד של יוצאי מצרים "דור דעה". קנאתו לא היתה רדיפה סתמית אחר הכיסא, המשרה או השררה, קורח ודאי לא חיפש משכורת מנופחת (הלא הוא היה עשיר כקורח...) ולא בגלל שהוא היה עשיר, אלא שזו כלל לא היתה המטרה אליה הוא שאף.

מה היתה מטרתו של קורח?

קורח רצה דבר אחד ויחיד שהוא "קרבת אלוקים", אך הטעות שלו היתה שגם לאותה שאיפה לקרבת אלוקים צריך לעשות גבולות ומחסומים. גם בדברי שבקדושה צריך האדם לדעת את מקום דרגתו ולא לנסות להגיע למקומות שאינם מוכנים לו.

רצון האדם לבד אינו מספיק, לרצון האדם יש לצרף הדרכה והכוונה אלוקית כיצד להוציא לפועל את רצון האדם - ועל כן נקראת היא עבודת קודש.

שאיפה לרוחניות, והצימאון והרצון ל"קרבת אלוקים" - הוא חלק מהותי מהאדם שנשמת אלוקיו באפו. יחד עם זאת יש להפנים שעולם ההלכה היהודי, שבו מצויים כל המצוות והחוקים שאנו מצווים בהם - זהו מקום המפגש בין הקב"ה לאדם, ובמקום זה נדרשת מהאדם השעיה מוחלטת של הבחירה והרצון שלו.

החיים הדתיים, דווקא משום שהם מעוררים כמיהה ולהט, זקוקים במיוחד לגבולות ולכללים ולתדריך עבודה פרטני. אש האמונה יכולה לחמם ולהאיר את חיינו ואת כבוד ה' כששמים אותה במסגרת ברורה, אך יכולה היא גם לשרוף ולהיות אש תופת כשמניחים לה להשתולל חופשי.

מן הסיבה הזו כוללת תורת ישראל דינים ופרטים מרובים כל כך, וככל שאנו מתקרבים לה' - כך אנו זקוקים להם יותר.

קורח לא הגביל את רצונותיו ועל טעות זו הוא שילם בחייו ובחיי שותפיו למרד.

הרב יונתן זקס זצ"ל, מהספר: "שיג ושיח - קריאות חדשות בפרשת השבוע"

הרב ישי שלום, מהספר: "המהר"ל על התורה"