"וזה מעשה המנרה מקשה זהב עד ירכה עד פרחה מקשה הוא כמראה אשר הראה ה' את משה כן עשה את המנרה" (במדבר ח,ד). 'תנא דבי רבי ישמעאל: שלשה דברים היו קשין לו למשה, עד שהראה לו הקב"ה באצבעו. ואלו הן: מנורה, וראש חדש ושרצים. מנורה דכתיב (במדבר ח, ד) "וזה מעשה המנורה"' וכו' (מנחות כט,א). אולי מכאן רמז שהמנורה קשורה לחכמה, שלכן התגלה בה קושי להבין איך להכינה, כרמז לרוב החכמה שקשור אליה. לכן מובן שהמנורה מגלה על גילוי החכמה: 'אמר רבי יצחק: הרוצה שיחכים ידרים, ושיעשיר יצפין, וסימניך: שלחן בצפון ומנורה בדרום' (ב"ב כה,ב). ר"י אומר שכשאדם רוצה להתפלל על הממון שיפנה פניו לצפון, ואם מתפלל על החכמה שיפנה פניו לדרום, ומביא סימן לדבר מהמנורה והשולחן שבמקדש. אמנם מזה שמביא 'וסימנך' שהכוונה 'וסימניך – שלא תחליף' (רש"י), משמע שאין זה מקורו אלא רק ראיה. ונשאלת השאלה מדוע, מה המיוחד בצפון ובדרום? אמנם נראה שזה לא סתם סימן לזכרון אלא שזהו הסיבה האמתית, שכיון שמתפללים לכיון המקדש, ומשם מתקבלים התפילות, סימן שיש השפעה משם לתפילות, ולכן כשמביטים על המקדש רואים איפה דברים עומדים וע"פ זה מובן איך המקור הרוחני בשמים, ולכן הולכים ע"פ זה בתפילה (שגם קשורה לשם), ופועלים בכך לחיבור למקור העליון הרוחני. עוד אפשר שדרום רומז ל- 'ד-רום', כרמז להתעלות השכל (רום [שזה לשון התעלות, וגם רומז לשכל שנמצא הכי למעלה באדם]), וכן זה קשור לחלק אלוק שניתן בנו, שיחד איתו ניתן בנו גם גילוי חכמה: "ויפח באפיו נשמת חיים ויהי האדם לנפש חיה" (בראשית ב,ז). '"וַיִּפַּח בְּאַפָּיו" – עשאו מן התחתונים ומן העליונים, גוף מן התחתונים ונשמה מן העליונים' וכו', '"לְנֶפֶשׁ חַיָּה" – אף בהמה וחיה נקראו נפש חיה, אך זו של אדם חיה שבכולן, שנתוסף בו דעה ודבור' (רש"י שם). לכן רומז שיש קשר לה' שמתגלה בשם הויה שיש בו ד' אותיות (ואף לשון הויה – יצירה, כרמז על בריאת האדם), ואף רומז שכאשר נברא נוצר מ-ד' רוחות ('"עָפָר מִן הָאֲדָמָה" – צבר עפרו מכל האדמה מארבע רוחות' וכו' [שם]), שהכל מתעלה (רום) ע"י החיבור לה', שאז יש חיבור גדול יותר לדעה הישרה שנתן לנו ה'. לכן צד זה מגלה את החכמה האמתית, ואף במצרים התגלה האמונה בה' (בעשרת מכות מצרים ובקריעת ים סוף), וכן מתן תורה היה בסיני, שזהו גילוי של צד דרום, ולכן כנגד זה מכוונים בכיון צד דרום, לחיבור לחכמה ע"י הדבקות בגילוי ה' (שזה קשור להבנה של המציאות בעולם, לראות בו את גילוי ה' – שזהו חכמה) ובחכמתו בתורה. לעומת זאת צד צפון זה מלשון מוחבא – צפון בתוכו, שלהבדיל מהחכמה שזה דבר שמתגלה כעין מנותק מהגשמי, שאין לו דבר מוחשי פיזי אלא כעין ברוח האדם, בגשמי זה דבר פיזי, שמי שיש לו יותר נכסים וזהב וכדו' יש לו יותר עושר, שאמנם גם בזה מגלים קדושה בעולם, אולם זה נסתר, שהגשמי בטבעו נראה מנותק מהרוח, ולכן זה צד צפון, והוא כעין ההיפך מדרום ולכן כעין ההיפך מהגילוי הרוחני שביציאת מצרים שבצד דרום. אולי אפשר גם שבדרום יש מדבר לעומת הצפון שפורח, ולכן בצפון עובדים ויש שפע פרנסה, וממילא מתעשרים, וגם מזה מכניסים אורחים ונותנים צדקה וכדו', ולכן חל בהם: 'וא"ר יוחנן: מאי דכתיב (דברים יד, כב) "עשר תעשר"? – עשר בשביל שתתעשר' (תענית ח,ב-ט,א). לעומת זאת בדרום שלא פורח ומסתפקים במועט חל בהם חכמה, שפנויים בזמנם ללימוד (כעין הנאמר באבות: 'כך היא דרכה של תורה: פת במלח תאכל ומים במשורה תשתה ועל הארץ תישן וחיי צער תחיה ובתורה אתה עמל, אם אתה עושה כן (תהלים קכח ב) "אשריך וטוב לך", אשריך בעולם הזה וטוב לך לעולם הבא' [אבות ו,ד (יש שני פירושים איך להבין את המשנה הזו, האם לכתחילה צריך להיות כך כדי לזכות בתורה, או שזה בדיעבד שאפילו אם אין לך אלא רק פת וכו' עליך ללמוד תורה)], כך שההסתפקות במועט מביאה לריבוי חכמה).