'(ישעיהו נד, יב) "ושמתי כדכד שמשותיך". א"ר שמואל בר נחמני: פליגי תרי מלאכי ברקיעא, גבריאל ומיכאל, ואמרי לה תרי אמוראי במערבא, ומאן אינון? יהודה וחזקיה בני רבי חייא. חד אמר: שוהם, וחד אמר: ישפה. אמר להו הקב"ה: להוי כדין וכדין' (ב"ב עה,א). 'פליגי בה – באבנים של חומות ירושלים, ממה יהיו אלו אבנים שעתידים להיות. כדין וכדין – כדברי זה וכדברי זה, והיינו כדכוד משהם וישפה תבנה, ואע"פ שמקרא זה קדם לבני ר' חייא טובא, יש לומר שכך נתנבא ישעיה שכדברי כל המפרשים עתידה להבנות' (רשב"ם). רש"י מפרש בנביא (בין השאר): ' … ויש פותרין ל' שמש, חלונות שחמה זורחת בהן ועושין כנגדו מחיצה במיני זכוכית צבעים לנוי, ומדרש תהילים פותר "שמשותיך ושמש ומגן" (תהלים פד) שיני החומה'. מה העניין שהחלון או שיני החומה יהיו מאבנים אלו (בפשטות רש”י מפרש בנביא ש”כדכד” זה 'מין אבן טובה', שזה מובן שיהיה מיוחד, אולם מזה שחלקו בגמ' מהי אותה האבן משמע שיש בזה ביטוי כל שהוא)? המלבי"ם מפרש בנביא: '… אבן שוהם היה אבן יוסף, והוא אות ההצלחה והעושר זה יהיה חלון השמש, אות כי השמש תריק להם מגד תבואות שמש עושר והצלחה'. המהרש"א מסביר: 'ושמתי כדכד שמשותיך ארשב״נ כו׳. פירש רשב״ם שמשותיך חומותיך. ועיין עוד פירושים אחרים בפרש״י בספר ישעיה. ולי נראה לפרש כלפי שאמר ישעיה "לא יהיה לך עוד השמש לאור יומם”, אמר עוד "ושמתי כדכד" שהוא אבן טוב המאיר לך תחת שמשותיך, שלא תהיה צריך עוד לאור השמש. והחלונות נמי אינן לאור אלא לאויר בעלמא כדאמר לקמן לכוי דבי זיקא. ופליגי ביה אמוראי בההוא אבן טוב אם הוא שוהם או ישפה, והם ב׳ אבנים אחרונים שהם בחושן בטור הרביעי, ע״ש אור בגאולה הרביעית שלעתיד שהיא גאולה הרביעית. ובשוהם היה מפותח שם יוסף ובישפה בנימין, ע״פ כונה זו דבגאולה הרביעית יהיה תחלה אור ישראל ע״י משיח בן יוסף, ואורו של ירושלים שהוא בחלקו של בנימין, וז״ש להוי כדין וכדין ע״פ שתי הכונות שאמרנו וק״ל'. המשך חכמה (שמות פרק כח) מסביר: 'ולקחת את שתי אבני שהם. הנה בשהם דחושן הוא למטה יוסף, רמז שישראל נקראים על שם יוסף, וכמו שאמר במד' שוח"ט מקרא "אולי יחנן שארית יוסף”. ודע דאפד מכפר על עו"ג שנא' "אפד ותרפים", וחושן מכפר על הדינין, לכן שהם מרמז ליושר הדעות המשובשות הטעה בשכל שזה גרם לעון עו"ג. וישפה שהוא גמר החושן אבן האחרונה עליו מרמז להסרת העול והמרמה והאונאה, שזה גורם לעוות הדין, וכמו שאמר בתו"כ על קרא ד"לא תעשו עול במשפט במדה ובמשקל" כו' שהמודד קרוי דיין. לכן אמרו על "ושמתי כדכוד שמשותיך" חד אמר: שהם, שהוא הסרת ההטעה באלוקות. וחד אמר: ישפה, שהוא הסרת מרמה והעול שבין אדם לחבירו, לכן אמר [כדכד] כדין וכדין'. אולי אפשר לומר שעל הכדכד נאמר במדרש שהוא מאיר ביותר: 'וכיון דמטון למערתא, א"ל: מרי, אילין אינון אבני כדכודי, וכד חמי יתהון ליה, הבהיקה כל לוד מאורו' (ילקו"ש נ"ך רמז תעח). וזה מזכיר את מה שנאמר קודם בגמ' על עורו של לויתן: 'והשאר פורסו הקב"ה על חומות ירושלים, וזיוו מבהיק מסוף העולם ועד סופו, שנאמר (ישעיהו ס, ג) "והלכו גוים לאורך ומלכים לנוגה זרחך"' (ב"ב שם). שבשניהם (אבני כדכד ועורו של לויתן) זה קשור לחומה ומאירים למרחק. לכן אולי אפשר שזה בא לרמז מאחד לשני (שלכן הובאו יחד), שהנה גם בלויתן יש כמה אפשרויות קבלה: 'ואמר רבה א"ר יוחנן: עתיד הקב"ה לעשות סוכה לצדיקים מעורו של לויתן, שנא' (איוב מ, לא) "התמלא בסוכות עורו". זכה עושין לו סוכה, לא זכה עושין לו צלצל, שנאמר (איוב מ, לא) "ובצלצל דגים ראשו". זכה עושין לו צלצל, לא זכה עושין לו ענק, שנאמר (משלי א, ט) "וענקים לגרגרותיך". זכה עושין לו ענק, לא זכה עושין לו קמיע, שנאמר (איוב מ, כט) "ותקשרנו לנערותיך"' (שם). שתלוי במעלת צדקותם. כך גם נראה שהגאולה יכולה להיות בעיתה או באחישנה, שתלוי בנו אם נחזור בתשובה שאז נביא את הגאולה, או שכשיגיע הזמן ה' יגאלנו אף בהיותנו חוטאים. לכן נראה שזה יבוא לידי ביטוי בגילוי של האבן כדכד שהיא מאירה לעולם למרחוק, בהיותה בשיני החומה להראות לכולם את גאולתנו, שה' אוהבנו ומאיר לנו, וחזר למלוך עלינו, שזה מתגלה במיוחד בירושלים מקום המלוכה (או שמאיר כחלון פנימה, שמראה לנו את אהבת ה' אותנו במלכותו עלינו). אולם תלוי אם הגאולה היא באחישנה שאז זה מעלה גדולה לנו, ולכן אז זה יהיה בשוהם, כמו בכתפות האפוד שהם למעלה ועם שמות כל בנ”י ("ולקחת את שתי אבני שהם ופתחת עליהם שמות בני ישראל" [שמות כח,ט]), כהדגשה למעלתינו. לעומת זאת אם לא זכינו מצד עצמנו, אלא מצד שאז הגיע זמן גאולה בעתה, שה' גואלנו למען כבודו אז בזה נעשה בישפה שהיא האבן האחרונה שבאפוד, כרמז שהגיע הסוף, שהגיע הזמן של בעתה, ובאפוד היו האבנים מאירות ע"י האורים ותומים שזה שם ה' ("את האורים ואת התומים" – הוא כתב שם המפורש שהיה נותנו בתוך כפלי החשן, שעל ידו הוא מאיר דבריו ומתמם את דבריו (יומא עג)' וכו' [רש"י שמות כח,ל]), שכך ה' גואלנו בעתה מכח שמו הגדול – בשביל שהגיע הזמן שתתגלה מלכותו. וה' ענה שיהיה בשניהם, שבשניהם ראוי להביא את הגאולה, ולכן יהיה גילוי של שני האבנים. (אולי השמות מרמזים: גבריאל מלשון גבורת ה', שה' הוא הסיבה לגאולתנו בעתה. מיכאל הוא שר שמייצג את זכות ישראל [כמו שמובא בדו שיח בין מיכאל לה' בחורבן: 'אמר לו הקב"ה למיכאל: מיכאל סרחה אומתך. אמר לפניו: רבונו של עולם דיו לטובים שבהם' וכו' (יומא עז,א)], שזה מייצג את אחישנה, שבנ"י בעלי זכויות. וכן בבני ר"ח, יהודה מרמז על מלכות ישראל שמיהודה, ויש בו את שם הויה, שזה כנגד אחישנה כשאנו ראויים – ששם ה' מתגלה בנו. חזקיה מלשון חוזק ה', שה' גואלנו למען שמו. אולם לא ידוע מי אמר את מה, כיון שאפשר גם להיפך: המלך חזקיהו היה צדיק ולכן מרמז על כשבנ"י ראויים, ויהודה מרמז באותיותיו שה' מגלה את שמו ('הויה') בכל 'ד' חלקי העולם, מצד שראוי כבר שיתגלה גם אם לא שבנו בתשובה. מיכאל רומז ל-מי כא'ל, שהגיע הזמן כבר לגלות שאין כמו ה', ולכן באה הגאולה מצד זה גם בלעדינו. גבריאל רומז שהתגברנו על יצרנו ושבנו בתשובה, ולכן אז ראויים לגאולה באחישנה). אולי אפשר גם (כעין המהרש"א) ששני האבנים מרמזים על יוסף ובנימין (כאבניהם שבאפוד), שנראה שיוסף כנגד משיח בן יוסף, ובנימין כנגד מלכות יהודה כיון שבנימין נשאר במלכות יהודה (כשהתפצלה המלכות בין ממלכת יהודה וישראל), ולכן הוא מרמז על משיח בן דוד, אולם בגילוי של בנימין (ולא יהודה) כיון שמדובר על ירושלים, שהיא קשורה להשמדת עמלק: 'רבי יהושע בן לוי בשם רבי אלכסנדרי אמר: כתוב אחד אומר: "תמחה את זכר עמלק”. וכתוב אחד אומר: "כי מחה אמחה". כיצד יתקיימו שני כתובים אלו? עד שלא פשט ידו בכסא, תמחה. כשפשט ידו בכסא, מחה אמחה. אפשר בשר ודם יכול לפשוט ידו בכסא של הקדוש ברוך הוא?! אלא על ידי שהחריב ירושלים, שכתוב בה: "בעת ההיא יקראו לירושלים כסא ה'“ (ירמ' ג יז), לפיכך "מחה אמחה”. ונאמר, "כי יד על כס יה מלחמה לה'” (שמ' יז טז)' (תנחומא "כי תצא" סימן יא). עמלק הוא מעשו, ונאמר: 'דא"ר פנחס בשם ר"ש בר נחמן: מסורת הוא, שאין עשו נופל אלא ביד בניה של רחל, הה"ד (ירמיה מט, כ): "אם לא יסחבום צעירי הצאן". ולמה קורא אותן צעירי הצאן? שהם צעיריהם של שבטים' (ב"ר עה,ה). לכן בגילוי של בניין ירושלים (בחומות העיר כהגנה על העיר), זה קשור לכח בני רחל שפוגעים בעשו, שזה כולל במיוחד את עמלק שהוא ההיפך מירושלים (וכן 'קסרי וירושלים. אם יאמר לך אדם: חרבו שתיהן, אל תאמן. ישבו שתיהן, אל תאמן. חרבה קסרי וישבה ירושלים, חרבה ירושלים וישבה קסרי, תאמן. שנאמר (יחזקאל כו, ב) "אמלאה החרבה" – אם מליאה זו חרבה זו, אם מליאה זו חרבה זו. רב נחמן בר יצחק אמר מהכא: (בראשית כה, כג) "ולאום מלאום יאמץ"' [מגילה ו,א], כך שבניין ירושלים והגנתה קשור נגד עשו, שזהו ע”י בני רחל). שחלקו כנגד מי ירמזו על הגאולה שבאה יחד עם הכאת עמלק וחיזוק ירושלים, האם על משיח בן יוסף שבו מתחיל או משיח בן דוד שבו משלים, וה' ענה שזה חל ע”י שניהם ולכן ראוי לבטא כנגד שניהם. (אולי מרומז בבני ר"ח, שיהודה כנגד משיח בן דוד שמשבט יהודה, וחזקיה כנגד משיח בן יוסף שימות במלחמה ולכן מרמז בשמו על חוזק במלחמה. או להיפך, יהודה מרמז על מלכות משיח בן יוסף, שעל תחילת מלכות יוסף במצרים נאמר: "עדות ביהוסף שמו בצאתו על ארץ מצרים" [תהלים פא,ו], כך מרמז על תחילת זמן הגעת הגאולה בהגעת משיח בן יוסף, ובשניהם נאמר בתחילת שמם אותיות שם ה' [י,ה,ו], וחזקיהו מרמז על בנימין שיש לו חזקה במקום המקדש במקביל לשבט יהודה [שלשניהם חלקים במקום המקדש], ולכן מרמז על משיח בן דוד שמיהודה ושיבנה את המקדש. וכן במלאכים גבריאל מרמז על גבורה כביטוי למשיח בן יוסף שנלחם, ומיכאל מרמז על משיח בן דוד שמגלה את מלכות ה' בעולם כולו, שבכך מתגלה בפי כולם 'מי כא'ל' – שאין בלתו. או להיפך שמיכאל הוא סנגורם של ישראל ולכן מרמז על אמונתם של ישראל בעולם, שזה במשיח בן יוסף שעדיין לא הגיעה הגאולה השלמה שכל העולם יכיר בה', אלא עיקר האמונה בה' היא בתוך בנ”י, ואילו גבריאל מלשון גבורה שהאמונה בה' מתגברת על הכל, שכולם יאמינו בה' בלבד, שזה יהיה במשיח בן דוד).