אחד החידושים של תורת החסידות שנתגלתה על-ידי הבעש"ט הוא האמונה בהשגחה-פרטית במובנה הרחב ביותר. על-פי הבעש"ט יש השגחה-פרטית על כל דבר שקיים בעולם, החל מבני-אדם וכלה בגרגרי-חול העפים ברוח. כל תנועה של כל מציאות כלשהי שקיימת בעולם היא ברצונו ובהשגחתו הישירה של הקב"ה.

מסופר, שאחד מתלמידי הבעש"ט לא יכול היה לעכל תפיסה זו של השגחה-פרטית. את שאלותיו היפנה אל רבו הבעש"ט וזה, במקום להשיב לו בהסברים ובהוכחות שכליות, פשוט ציווה עליו ללכת ליער, לעמוד ליד עץ כלשהו ולהתחיל לעקוב אחר גלגוליו של העלה הראשון שינשור ממנו. עשה כן התלמיד והחל לצעוד אחר העלה. שעה ארוכה שמר התלמיד את עקבותיו של העלה שהרוח העיפה אותו אנא ואנא, עד שהוציאה אותו אל מחוץ ליער.

העלה המשיך להתגלגל על-פני השדה ולבסוף נתקע בין שתי אבנים. התקרב התלמיד אל העלה וראה כי מבין האבנים יוצאת תולעת ומתחילה לכרסם בתיאבון את העלה. כששב התלמיד אל רבו הבעש"ט, עוד בטרם פצה את פיו לספר על קורותיו, אמר לו הבעש"ט: "הקב"ה, שהוא זן את העולם כולו, גילגל את העלה כך שיגיע אל התולעת המסכנה וישמש לה מזון, וכל גלגוליו של העלה היו בהשגחה-פרטית".

בריאה עכשיו

התפיסה הזאת של ההשגחה-הפרטית נגזרת מעיקרון נוסף של תורת הבעש"ט - עיקרון ההתהוות המתמדת. עיקרון זה נסמך על הפסוק בתהילים: "לעולם ה' דברך ניצב בשמים", והבעש"ט מפרש זאת, ש"דברך" אלו עשר-המאמרות שבהם ברא הקב"ה את העולם, והם ניצבים ועומדים תמיד בתוך המציאות וכאילו בוראים אותה ומחיים אותה ומזינים אותה בכל רגע ורגע מחדש. הבריאה, לפי תורת החסידות, אינה אקט חד-פעמי שהתקיים בששת-ימי-בראשית בלבד, אלא זהו מצב מתמיד שנמשך כל עוד העולם קיים. אם הקב"ה יפסיק, ולו לרגע קט, 'לברוא' מחדש את העולם, הוא פשוט יחדל להתקיים וישוב למצבו ההתחלתי - לאין ואפס ממש.

עיקרון זה מחייב את ההשגחה-הפרטית הכוללת. שהרי אם כל יצור בעולם זקוק, לצורך עצם קיומו, שהקב"ה יברא אותו ויקיים אותו בכל רגע ורגע - אין יתכן שאפילו התנועה הכי קלה שלו לא תהיה ברצונו הישיר של הקב"ה?! אם הכוח האלוקי האין-סופי בורא ומקיים את כל המציאות בכל רגע ורגע, פירוש הדבר, שאין שום פרט מקרי, אלא הכול ממש מכוון על-ידי הכוח האלוקי הזה בהשגחה-פרטית.

אנו איננו יכולים להבין מה שייך להשגיח על עלה נידף-ברוח או על תנועתם האקראית של גלי-הים. גם איננו מבינים איך אפשר בכלל לכוון פרטים ופרטי-פרטים זעירים כאלה. לכן אנחנו בני-אדם ואיננו אלוקים בורא שמים וארץ. מה שנראה לנו בלתי-אפשרי כלל אינו בלתי-אפשרי לגבי הקב"ה האין-סופי.

הוראה מכל דבר

התפיסה הזאת של ההשגחה-הפרטית המוחלטת הינה אבן-פינה בהשקפה החסידית. היא מחדירה אל האדם את ההכרה, ששום דבר בעולם אינו מקרי. גם הדברים הזעירים והפעוטים ביותר - כמו איחור לאוטובוס או היתקלות באבן או פגישה אקראית - הינם חלק מההשגחה הפרטית. יהודי החדור בגישה זו מתייחס לחיים לגמרי אחרת. כשמשהו לא מסתדר כפי שהוא רוצה, אין הוא נהיה עצוב או מדוכא. הוא יודע שכל זה מהקב"ה, והרי כל מה שעושה הקב"ה זה רק לטובה.

גם בעבודת-ה' יש להשקפה זו היבטים חשובים. אומר הבעש"ט: מאחר שכל תכלית בריאתו של היהודי היא כדי לעבוד את קונו, ומאחר שכל דבר הוא בהשגחה-עליונה, הרי כשיהודי רואה או שומע דבר-מה - המטרה בזה היא לקדמו בעבודת-ה'. על כן צריך יהודי ללמוד הוראות בעבודת-ה' מכל דבר שהוא רואה או שומע. זהו הבסיס לגישה החסידית הידועה של לימוד הוראות בעבודת-ה' אפילו מגוי או מחפצים דוממים. כי אם הכול הוא בהשגחה פרטית - הרי זו המטרה האמיתית של הדברים הללו.

מתוך אתר צעירי חב"ד

יהי רצון שזכות הכנסת תוכן זה תעמוד לזכות אבי מורי שמעון בן מרים למשפחת חדד ויתברך בבריאות איתנה ורפואה שלמה בתוך כל חולי ישראל אמן.