"אחד הקורא ואחד השומע מן הקורא יצא יד"ח והוא שישמע מפי מי שחייב בקריאתה" [שו"ע,תרפ"ט,ב]. גם חרש שאינו שומע כלל איננו פטור ממקרא מגילה, שהרי המצווה הבסיסית היא הקריאה ולא השמיעה (בניגוד לשופר, שם השמיעה היא עניין המצווה, כפי שמשתקף בהבדלי נוסח הברכה)  ויקרא את המגילה בעצמו. והוסיף הבית-יוסף שבמגילה יש דין מיוחד שהקורא ולא השמיע לאזנו לא יצא -משום "פרסומי ניסא", שלא כבקריאת שמע. לפיכך לא יקרא החרש להוציא אחרים ידי חובה שהואיל ואינו יכול להשמיע לאזנו, אין הוא בדרגת חיוב ככולם, ואינו רשאי אפוא להוציאם (בדיעבד יש מחלוקת אם יצאו יד"ח, משנה ברורה,תרפ"ט,סק"ה). וחרש שעבר השתלת שתל שבלולי (קוכלארי) סובר הגר"ד ליאור שהדבר לא שינה את מעמדו ההלכתי כחרש ("דבר חברון",או"ח,תרנ"ב) והגרנ"א רבינוביץ סובר שמעמדו ככל אדם (תחומין ל"א)

ישנם רבים ששמיעתם קשה אף שאינם חרשים, והם נעזרים במכשיר שמיעה זעיר. וכתבו פוסקים, שאדם היכול לשמוע גם בלי המכשיר את עצמו או את בעל הקריאה כאשר הוא קרוב אליו, הרי דינו ככל אדם הרשאי גם להוציא אחרים בקריאתו כי המכשיר רק מסייע לו לשפר את איכות השמיעה. ועדיף שיוציאנו לפני הקריאה או השמיעה. אבל אם לא היה יכול לשמוע ללא המכשיר, כי הוא קולט רק קול רם, לא ישמש בעל קריאה (כדעת הצמח צדק) ולדעת הגרשז"א גם אינו יוצא בשמיעה באמצעות המכשיר אלא יקרא בעצמו, בדיוק כפי שאין יוצאים בהאזנה או צפייה בשידור חי, וגם לא ברמקול. ולדעת הגרע"י [חזון עובדיה] במכשיר שמיעה יוצאים בדיעבד, כי אם שומע באמצעותו סימן שחוש השמע שלו עודנו קיים. כאמור, לדעת רוב הפוסקים, אין לקרוא מגילה באמצעות רמקול, כי אין זה קול אנושי אלא אלקטרוני, וכך המנהג במקומותינו.