פרשת תרומה פותחת את רצף הפרשות העוסקות בבניית המשכן וכליו. כל יהודי הוזמן לתרום מהונו ומחפציו כדי לסייע בבניית המשכן, וכפי שנפתחת הפרשה: "דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה מֵאֵת כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ".

בקריאה שנייה, ניסוח הפסוק נראה תמוה: מדוע כתבה התורה "ויקחו לי תרומה", הרי המעשה הוא נתינה, ואם כן יש צורך לכתוב "ויתנו לי תרומה"?   

ממטבע לשון זה למדו חז"ל שיש לשנות את התפיסה המקובלת בנוגע למתן תרומה. למראית עין, אדם הנותן צדקה החסיר מעצמו ממון, אך באמת אין הדבר כך. התורם אינו נותן אלא לוקח. אדם הנותן צדקה מוכיח שהוא מאמין בקב"ה שברא את העולם, ושהכל שייך לו. אותו אדם משמש כשליח נאמן של בוראו. הקב"ה מפקיד אצלו כסף, והוא מבצע את השליחות – להעניק לזה ולהלוות לזה, ולכן הקב"ה ממשיך להשפיע עליו ברכה. אולם אדם שיש ברשותו ממון ואינו משתמש בו בצורה נכונה, הוא דומה לשליח המועל בשליחותו. במקרה כזה, עלול בעל הבית להעדיף להעביר את הפיקדון לשליח אחר, נאמן יותר.    

פרסומת

רעיון דומה אנו מוצאים בפרשת "כי תשא", שם מדובר על תרומת מחצית השקל. שם נאמר: "וְנָתְנוּ אִישׁ כֹּפֶר נַפְשׁוֹ". המילה ´ונתנו´ מיוחדת מאוד, שכן ניתן לקרוא אותה מההתחלה לסוף ומהסוף להתחלה. זאת כדי לרמוז לנו שכאשר אנו תורמים, לא נחשוב שהמעשה הוא חד סטרי. ההיפך הוא הנכון: כאשר האדם תורם, הוא בעצם נותן לעצמו, הוא מקבל בחזרה את השקעתו בכפל כפליים.

בין כל מעלות הצדקה, מפורסמת אמרתו של שלמה המלך במשלי: "וצדקה תציל ממוות", ואכן, המושג ´מחצית השקל´ רומז ליסוד זה: המילה ´מחצית´ מורכבת מחמש אותיות. במרכז נמצאת האות צ´ – הרומזת לצדקה. שתי האותיות הצמודות לה מרכיבות את המילה ´חי´, והאותיות הרחוקות מרכיבות את המילה ´מת´. ללמדנו, שהצדקה מקרבת את החיים ומרחיקה את המוות. זו אחת הסגולות הגדולות של מצוות הצדקה. בתלמוד (ראש השנה טז, ב) מובא שמתן צדקה הוא אחד מארבעת הדברים המשנים את גזר דינו של האדם לטובה, אם חלילה נגזרה עליו גזירה רעה. שלושת האחרים הם, תפילה, תשובה, ושינוי השם. 

הרמב"ם מלמד אותנו שנתינת הצדקה היא סימן לכך שהנותן הוא מזרעו של אברהם אבינו. ומוסיף הרמב"ם וכותב: "ואין ישראל נגאלים אלא בצדקה שנאמר ציון במשפט תיפדה ושביה בצדקה".

זאת ועוד: מיוחדת היא מצוות הצדקה שהקב"ה ערב לכך שמקיים המצווה לא יפסיד ממנה. אדם בעל אמונה בה´ יודע, שאם תרם לצדקה וגילה שהפסיד ממון – יידע שהיה אמור להפסיד הרבה יותר, אך מצוות הצדקה הגנה עליו ומזערה את הנזק שהיה עתיד להתרחש.

נתפלל לקב"ה שנזכה באמת להגיע לשלמות הראויה בענייני החסד והצדקה. טבעו של אדם לשמור לעצמו את רכושו. הנתינה היא קשה, ויש צורך לאדם לכפות את רצונו על מנת לתת. אולם לאחר הנתינה הוא מרגיש שמחה וסיפוק גדולים, כיוון שהוא עושה את רצון בורא העולם שנתן לו את הממון. הוא משליך את יהבו על ה´, ומאמין שישיב לו כגמולו הטוב. שנזכה להיות תמיד מן הנותנים. שבת שלום.

המאמר נערך מתוך הרצאת הרב באתר הידברות