"גֵר לֹא תוֹנֶה וְלֹא תִלְחָצֶנּוּ כִּי גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם. כָּל אַלְמָנָה וְיָתוֹם לֹא תְעַנּוּן.... אִם עַנֵּה תְעַנֶּה אֹתוֹ כִּי אִם צָעֹק יִצְעַק אֵלַי שָׁמֹעַ אֶשְׁמַע צַעֲקָתוֹ. וְחָרָה אַפִּי וְהָרַגְתִּי אֶתְכֶם בֶּחָרֶב וְהָיוּ נְשֵׁיכֶם אַלְמָנוֹת וּבְנֵיכֶם יְתֹמִים." (שמות כב, כ-כג)

פרשת השבוע חושפת את השחיקה המוסרית של החברה או האדם, ובעקבות כך דורשת מהחברה ומהאדם הפרטי לבדוק ללא הרף, אם החלודה האנוכית לא מכרסמת ברגישותו האנושית.

כאשר החברה או האדם עסוקים בצרכיהם האישיים, בחיי היום יום שלהם, אין להם זמן להאזין לזעקתם הבלתי נשמעת של החלשים שבחברה. וכשלא שומעים, אין נקיפות מצפון, והאכזריות מצטברת על דפנות הלב, שגורמת לבסוף לאוטם בשרירי המוסר של לב זה.

את הדברים הבאים, כתב רש"ר הירש על הפרשה:

"אִם עַנֵּה תְעַנֶּה אֹתוֹ"  -  "אוי לכם שרי המדינה, אם המדינה אף היא תתעלל בהם (ביתום ובאלמנה חסרי המשענת) ותגרום להם שיחושו את הכאב שבאובדן נציגותם ומשענתם! אוי לה למדינה, שבה סובלים אלמנות ויתומים מיחס החברה, ואפילו נציגיו הרשמיים של הציבור אינם עומדים לימינם, לצדקם ולסעדם. ועל כך מקונן הנביא: "יתום לא ישפוטו וריב אלמנה לא יבוא אליהם" (ישעיהו א, כג). אבוי, אם לא נשאר להם, אלא לצעוק אלי. חייכם, שאני שמוע אשמע צעקתם ואביא פורענות על המדינה ועל החברה, המביאה את החלשים שבה לידי כך, שלא נשאר להם אלא לפנות אל ד' ".

לקוח מהספר "פרשה ולקחה", מאת: הרב משה גרילק.