בס"ד

הם  נחשבו  למצטיינים  בתחומם,  והעובדה  הזו  זיכתה  אותם 
בהטבות  שונות.  לצורך  ביצוע  משימותיהם  המורכבות,  הם  צוידו 
במכשירים חדשניים שחסכו מאמצים, והביאו לתוצאות מדויקות 
ומושלמות. אך ברבות הימים, הם נטו להזניח, ולא השתמשו עם 
המכשור העדין כיאות. 
ללא  התרעה  הם  מצאו  את  עצמם  שוב  עם  הציוד  הישן  ועבודה 
כפולה.  למפרע  הבינו,  שהם  האשמים  בהרעת  התנאים.  חוסר 
האחריות שהפגינו, אילץ את האחראים לגנוז את הציוד המיוחד 
והרגיש. הם יקבלו אותו בחזרה, כאשר ישכנעו אותם שהבינו את 
המסר, ולמדו להתייחס לציוד באופן המתאים.
        
פרשת השבוע הקודמת נחתמה במעמד האדיר של קבלת התורה 
המהדהד  עד  היום  במרחבי  ההיסטוריה. 
במעמד  הר  סיני  נעשינו  ממלכת  כוהנים 
וגוי קדוש, קיבלנו אז כולנו, כעם וכיחידים, 
מתנות  נפלאות,  ניתנה  לנו  הגישה  אל 
פנימיות התורה ואל אור הגנוז. ראוי איפה 
לשאול: איך ניתן לשמר מצב נעלה כמו זה, 
גם בהווה?
התשובה מצויה בפרשת השבוע, משפטים. 
אנחנו מצווים להעמיד עלינו דיינים ולייסד 
מערכת של דין ומשפט. ובאותו האופן, גם 
כל אדם באופן אישי, מצווה לבסס את חייו 
ויהדותו על משפט. לשפוט את עצמו כל יום, ולבחון היכן אני אוחז 
היום בקבלת התורה. כפי שלא תתכן חברה אנושית מתוקנת ללא 
מערכת  משפט,  שאזי  ”איש  את  רעהו  חיים  בלעו“,  כך  לא  יתכן 
לקיים  יהדות  חיה,  נושמת  ומתחדשת,  ללא  מערכת  עצמית  של 
משפט.
לקבל תורה היום
קבלת התורה כוללת עניינים רבים: הן מה שבידינו לקיים, והן מה 
שטרם זכינו. ולכן, כבר הורו ולימדונו הצדיקים, שעיקרה של קבלת 
התורה הוא חשבון נפש ו‘משפט‘; להתוודות על המשוגות, ולהתחיל 
תמיד התחלות חדשות. המשפט הזה שאדם עורך לעצמו, משמש 
בריח  התיכון  בקשר  שבינו  לבין  הקדושה.  וזוהי  למעשה  העצה 
היקרה  והמופלאה  שהנחיל  לנו  רביז“ל  –  ההתבודדות!  אודותיה 
הפליג ואמר שזוהי ”מעלה עליונה וגדולה מן הכל“. במרכזה של 
ההתבודדות עומדת השאיפה לקיים בכל יום בשלמות את התורה. 
להתקדם ולהתחדש ולתקן כל הנצרך. ההתבודדות היא למעשה 
כלי  עצום,  משוכלל  ומדויק,  להשגת  התכלית  –  קבלת  התורה 
מחדש. ההתבודדות מביאה שיקול הדעת. וכשהדעת מיושבת, 
האור הגנוז מאיר, והוא צופה בו ורואה איך השם יתברך מביט 
ומשגיח  על  כל  ענייניו,  ועד  כמה  הוא  אהוב  וחביב  אצלו. 
זהו  למעשה  מעמד  של  קבלת  התורה  יומיומי,  זוהי 
קדושת  בית  המקדש.  ומי  שמשתמש  עם  כלי  זה 
כראוי, מקפיד לשפוט את עצמו, זוכה ונפתחת 
בפניו הדרך להצלחה ועליה אמתית.
כה  חיוני  הוא  העיסוק  במשפט,  שהוא  מוכרח  להתבצע  באופן 
יומיומי.  התרשלות  מהתבודדות  היא  בבחינת  ”אם  תעזבני  יום, 
יומיים אעזבך“. החידלון מהעיסוק במשפט מביא להרגשת ריחוק, 
וחוזר חלילה. ואז, אם אין דין למטה, כלומר אם אינו מקדים לשפוט 
את  עצמו,  יש  דין  למעלה,  והדין  העליון  עלול  להתלבש  בפחדים 
ודאגות  שונות  ומשונות,  ולהופיע  כאן  למטה.  משום  שהעולם 
הזה מעצם מהותו, מבוסס על דאגות ופחדים. כל עוד אנו עסוקים 
בהתבודדות ומשפט, הרי שאנו בונים את הדעת ושומרים אותה 
מעל ומעבר לקטנות ופחדים. אך אם העיסוק הזה מוזנח, מתגנבות 
ללב  כל  שאר  סוגי  הדאגות  מכל  הסוגים  והמינים.  ואין  לך  דבר 
המפסיד  ומאבד  את  הדעת  כמו  דאגה  ופחד.  כששיקול  הדעת 
הבהיר  נשלל  מהאדם,  הרי  הוא  מאבד  את  הכלי  החיוני  ביותר 
להשגת  התכלית.  נסגר  בפניו  הפתח  לאור 
הגנוז.
רק תתחיל להתבודד
ואיך  מתרוממים  ממצב  שכזה?  לאמתו  של 
דבר,  הפחדים  עצמם  הם  עצמם  יכולים 
להביא  לתיקון  והתרוממות.  אם  מצאנו  את 
עצמנו  מתבוססים  בדאגות  פרנסה,  חששות 
מפני  תקלות,  או  פחדים  כאלו  ואחרים.  אות 
וסימן הוא, שאור הגנוז נסתר מאיתנו. כלומר, 
התרשלנו מהעיסוק במשפט.
כל  שעלינו  לעסוק  כעת  הוא:  לקחת  את  זה  ברצינות,  ולחזור  אל 
העיסוק הזה מהר ככל האפשר. וכאן מלמדנו רבינו ז“ל דבר נפלא. 
הוא  כותב  )בתורה  טו(  שמיד  כשאדם  מתחיל  לעסוק  בחשבון 
הנפש  והתבודדות,  הוא  מרומם  את  הדעת,  נכנס  לשיקול  הדעת 
ונחלץ מפחדים. לשם כך נדרש מאיתנו לייחד לעצמנו כל יום זמן 
כלשהו  לשיחה  בינינו  לבין  קוננו.  להתייצב  מול  השם  ולדבר  על 
הכל. להעלות את הבעיות ואת ההפרעות, לנסות להבין את גורמי 
ההפרעה. ולקבל על עצמינו לתקן ככל האפשר ולהתקדם הלאה. 
זוהי הנהגה כה פשוטה, נגישה ומתוקה שאין קלה ממנה. אך הבעל 
דבר יעשה הכל כדי לגרום לנו להחמיץ אותה. 
ההתבודדות  פועלת  כסגולה  פלאית.  כאשר  מתוך  הדיבורים 
והווידויים  המציאות  הולכת  ומתחוורת,  הפחדים  נעשים  לפתע 
מופרכים.  הדמיונות  מתפוגגים.  מה  שנדמה  היה  כבלתי  אפשרי 
עשוי להתברר לפתע כפשוט ובהישג יד. אט אט, מתוך עקשנות 
של פעם ועוד פעם, מתנער האדם מחולשותיו, מגרש את פחדיו, 
וחוזר  אל  התורה  והתפילה.  הדעת  הולכת  ונבנית,  בית  המקדש 
הפרטי  מתנוסס  שנית  על  תילו,  וכוחות  הנפש  שבים  אל  מצבם 
האיתן.
שמא תאמר: אינני מסוגל להתבודד כראוי, אינני יודע, אינני בקי. 
לכך ציוותה אותנו התורה בפרשת שקלים, להביא ’מחצית השקל‘. 
לומר לך, את בית המקדש בונים מחצאי שקלים. חצאי התבודדויות, 
וחצאי  שיקול  הדעת!  תתחיל,  תתבודד,  תדבר,  אחוז  לכל  הפחות 
בחבל  המשפט.  מה‘חצי‘  הזה  יתנוסס  לבסוף  בית  מקדש,  ישוב 
ויזרח עליך אור הגנוז .
*****
להשתתף בצרות ישראל – תייחד
זמן ביום.
”ומאד  נפלאתי  עליך,  על 
שעולה על לבך פחד מעניין 
האטערעד,  כי  הוא  רק 
מרה שחורה בחינם, השם יתברך 
ברחמיו  יחוס  על  עמו,  ויצילם 
מעתה  מגזירה  המרה  הזאת. 
אבל  חלילה  לך  להתפחד  בחינם, 
ולבלבל  עצמך  מעסקך  בעבודת 
ה‘, אם אתה רוצה להשתתף בצרות 
ישראל,  בודאי  יפה  לך  להתפלל 
ולצעוק  מרה  על  גזירה  זאת,  אבל 
הכל  על  פי  דרכים  שלימדנו  מורנו 
הקדוש זכרונו לברכה, דהיינו לייחד 
שעה  ביום  לצעוק  על  צרות  נפשו, 
ואז  יכלול  בתוכו  גם  צעקה  הזאת
אשר  בימנו  נגזרה  גזרה  מרה 
כזאת, אולי יחוס אולי ירחם, אבל 
גם עתה צריכין לחזק עצמו להיות 
כל היום בשמחה, על כל הנקודות 
טובות  שנמצאים  בנו  עדיין, 
הקיצותי ועודי עמך.
נא  בני  חביבי,  אל  תמשיך  עליך 
חס  ושלום  מרה  שחורה  בחינם, 
וחלילה  לך  לזוז  ממקומך  מחמת 
זה,  שלום  לך  אל  תירא,  וכמו  כן 
שארי  הדאגות  שחורות  ומרה 
שחורה  כולם  בחינם,  ואינם 
מועילים  כלל,  ומזיקים 
הרבה רח“ל“.

[עלה לתרופה _ פרשת השבוע ]