בס'ד

האולם היה מלא מפה אל פה. על הבימה יושבים כמרים ומלומדים נוצרים, ולעומתם אנשי דת מוסלמים. עוד רגע וייפתח הוויכוח הפומבי בין הנצרות לבין האסלאם. ולפתע, תדהמה אוחזת בנוכחים – אל הבימה עולה יהודי, בעל חזות של תלמיד-חכם, לוחש דבר על אוזנו של המנחה ומתיישב בשולחן המוסלמים...

הוויכוח החל. הצד הנוצרי השמיע את טיעוניו, בנסותו להוכיח את צדקת דרכו ולהשפיל את הדתות האחרות. כעת הכול ממתינים לתגובת הצד השני. והנה קם היהודי, ולאחר קבלת רשות מהיושבים לצידו, החל להרצות את דבריו.

בלשון חדה וברורה פרש לפני הקהל את משנתה המוטעית של הנצרות, והוכיח את התועבות הנעשות במדינות הקתוליות במסווה של דת. הדברים נשמעו קולחים ובהירים כל-כך, שלא נשאר ספק ברוממות המאמינים בא-ל אחד, ובמיוחד היהודים, ובשפלות מעמדה של הדת הנוצרית.

כשסיים את דבריו המה האולם ככוורת דבורים. הכול ניסו להבין את פשר הופעתו הפתאומית של היהודי האלמוני. כמו-כן תהו מניין לו הידיעה העמוקה בדת הנוצרית.

האירוע אירע בספרד, שהייתה באותם ימים מוסלמית. היהודי הופיע בעוד ועוד ויכוחים, והדבר הִכה גלים והתפשט במהירות במדינות הנוצריות, עד שהגיע לצרפת.

בצרפת שלט באותם ימים המלך לואי שכונה 'החסוד', על שם אדיקותו בדת הנוצרית. למלך לואי היה כומר קתולי צעיר, ממשפחה גרמנית חשובה, בודו שמו. הכומר הצעיר גדל בחצר המלך וקיבל חינוך כנסייתי, והמלך אהבו מאוד. עם הזמן מינה אותו המלך לכומר של משפחת המלוכה. לפניו היו 'מתוודים' המלך עצמו וכל משפחתו על חטאיהם, כדי לנקות את מצפונם, ומיד היו שבים למעשיהם הנלוזים.

בטבעו היה הכומר בודו אדם רציני ועדין-נפש. הוא חיפש אמת. חיי ההוללות וההפקר בחצר המלוכה היו לו לזרא. בליבו החל לבוז למלך ולכל אנשי הדת שהכיר, אשר צביעותם והתנהגותם המאיסו עליו את האמונה הנוצרית.

עם זה חיפש תשובות לשאלות רבות שטרדו את מנוחתו. במיוחד ביקש לקבל תשובות לשאלות בתנ"ך, אשר בסביבתו הקיימת לא מצא מי שיוכל לענות עליהן.

יום אחד פנה בודו למלך ולמלכה וביקש את רשותם לנסוע לזמן-מה, כדי להיפגש עם אנשי דת במקומות אחרים, ולברר שאלות קשות שאינן נותנות לו מנוח. בתחילה הביעו המלך והמלכה את מורת-רוחם מהרעיון. כיצד יוכלו להישאר עת-מה ללא כומר 'מוודה', שרק הוא יודע את כל סודותיהם. לבסוף הסכימו. חיבתם והערצתם אליו הייתה גדולה, והם לא יכלו לסרב לו. הם דאגו אף לציידו במתנות לרוב, והעמידו לרשותו משמר כבוד ומשרתים, כיאה לפקיד ממשלתי נכבד המבקר בחוץ-לארץ.

פניו של בודו היו נשואות לרומא. בדרכו התלבט רבות באיזה תחום למקד את חיפושיו, וגמלה בליבו החלטה להקדיש תשומת-לב להכרת האמונה היהודית. מיד עם הגיעו לרומא פיטר את משמר הכבוד שהתלווה אליו ושיחרר את משרתיו. עתה נשאר עמו רק בן-אחיו, שאיתו שוחח בגלוי על לבטיו.

שנה שלמה הקדישו השניים ללימודי היהדות. הם למדו את אורח-החיים היהודי ואת השקפת-עולמם. ואז גמלה בליבם ההחלטה להתגייר. הכומר בודו ויתר על חיי מותרות ופאר בארמון בשביל הזכות לחיות חיי אמונה אמיתיים. עם הגיור נקרא שמו בישראל אליעזר. כעבור זמן נשא אישה יהודייה וניהל חיים יהודיים לכל דבר.

חזותו החיצונית של בודו-אליעזר השתנתה ללא הכר, ועם זה, החיים במדינה נוצרית היו מלוּוים תמיד פחד, שמא תיחשף זהותו. לכן קם ועזב את רומא ועבר עם משפחתו לספרד, שהייתה בשליטה מוסלמית בימי מלכותו של הח'ליף עבד-אל-רחמן.

יחסם של המוסלמים ליהודים היה אז טוב בהרבה מיחסם אל הנוצרים, שנחשבו עובדי אלילים. המוסלמים חיפשו דרכים להוכיח את נכונות האמונה בא-ל אחד ואת שקרי הדת הנוצרית. על רקע זה החלו הוויכוחים הפומביים בין מוסלמים לנוצרים.

זמן רב עבר מאז עזב בודו את ארמון המלוכה ונעלם כאילו בלעה אותו האדמה. נפשם של המלך והמלכה יצאה אליו. הם ניסו כמה וכמה דרכים לאתרו, אך המאמצים היו לשווא.

יום אחד החלה להתהלך שמועה, כי היהודי שמצליח להביס בספרד את אנשי הכמורה הנוצרית, אינו אלא בודו, הכומר החביב של המלך 'לואי החסוד'...

המלך חש נכלם. זהותו של בודו-אליעזר התפרסמה בכל חצרות המלוכה באירופה. הכול ידעו לספר את סיפור התגיירותו, וצחקו על חשבון המלך שנותר ללא כומר מוודה.

נוסף על העלבון האישי, רתח המלך על העובדה שבודו מנצל את ידיעותיו והיכרותו העמוקה את הנצרות, כדי לנהל תעמולה נגד הנצרות ומנסה 'להדיח' את המון המאמינים הנוצרים מאמונתם.

המלך לואי החליט לפנות בבקשה מלכותית אל הח'ליף עבד-אל-רחמן בתביעה להסגיר לידיו את הבוגד. לחצים כבדים הופעלו על הח'ליף, אך השליט המוסלמי התעלם מבקשת ההסגרה, ואף הורה לאבטח את בודו-אליעזר. לבסוף התייאש המלך מהניסיונות לשים את ידו על הגר, ובודו-אליעזר האריך ימים ונפטר בספרד.