ישיבה או צבא חלק 4
נכתב על ידי יניב, 22/1/2013
5.7 ."האלף לך שלמה ומאתים לנוטרים את פריו"
ראיה נוספת לשיטת המצדדים בישיבה בזמן הצבא מביאים ממסכת שבועות (לה,ב) שם נאמר:
"כרמי שלי לפני האלף לך שלמה, שלמה לדידיה. ומאתים לנוטרים את פריו, רבנן".
פרוש ששלמה לקח אלף חיילים לעצמו ומולם השאיר מאתיים תלמידי חכמים שישבו וילמדו. הרי שבמקום לצבא יש לשימם בישיבה שילמדו.
על ראיה זו עונים כמה תשובות:
א.אמנם שלמה שם יחס של שישית שילמדו, אולם לא נאמר מי הם היו, אלא רק שעשה אלו מול אלו, מימלא אפשר בפשטות שהעמיד שישית מזקנים ושאר פטורי מלחמה שהם ילמדו כנגד אותם שיצאו לצבא, אבל מי שחייב לצאת בצבא לא נתנו לו פטור. ומה שהיה חשוב להעמיד שישית זה להעלות את זכות החיילים אז ראוי שיהיה מוגדר ת"ח כנגדם אבל אין בזה כלל כח של דין פטור.
ב.הגמרא שם אחר כך דורשת מפס' זה:”דאמר שמואל מלכותא דקטלא חד משיתא בעלמא לא מיענשא שנאמר כרמי שלי לפני האלף לך שלמה, למלכותא דרקיעא, ומאתים לנוטרים את פריו, למלכותא דארעא" ופרש שם רש"י "דקטלא חד משיתא- באנגריא דעבודת המלך" . ותוספות פרש "דקטלא חד משיתא בעלמא כו'. בהוצאת למלחמת הרשות קאמר". הרי שהראשונים דורשים את הפסוק הזה על עבודת מלך או מקסימום מלחמת רשות, מימלא אין להביא הוכחה ממה שנאמר בפסוק זה לזמננו שהוא מלחמת מצוה.(הרצי"ה).
ג.הפסוק מדגיש שאת זה עשה שלמה, וכי מה המיוחד בשלמה משאר הזמנים?- אלא שלהבדיל משאר הזמנים שנילחמו מלחמת מצוה או מלחמת רשות אצל שלמה לא נילחמו כלל, שאת המלחמות עשה דוד וכבש כל צר ואויב, ולכן שלמה התעסק יותר בפוליטיקה, כנשיאת נשים משאר הארצות. לכן אצלו במיוחד אין כלל עניין של צבא ומלחמה, ומה שמביא אנשים לשמור זה בכמות קטנה וליתר בטחון אולם אין כל סכנה כלל. בשל כך אצל שלמה על כל אלף ששלח השאיר מאתיים ללמוד, כיון שאין זה זמן מלחמה כל שהיא.
ד.בהמשך הגמרא שם מובאת דעה של שמואל "דאמר שמואל מלכותא דקטלא חד משיתא בעלמא לא מיענשא שנאמר כרמי שלי לפני האלף לך שלמה למלכותא דרקיעא ומאתים לנוטרים את פריו למלכותא דארעא", ומסבירה הגמרא שהוא סובר כמו היש אומרים שחולק על תנא קמא. והנה הרמב"ם פסק כמו ת"ק (יסודי תורה ו,י), ואילו הר"ן על הרי"ף חלק על כך וזהו דבריו "...ולפי זה ניראה לי דקי"ל דכל שלמה האמור בשיר השירים קודש ואף כרמי שלי לפני חוץ מהנה מטתו שלשלמה, ותמהני על הרמב"ם ז"ל שכתב.. חוץ מזה האלף לך שלמה" ועל פי הר"ן הדעה בגמרא שהשאירו שישית ללמוד אינה להלכה ולכן אין מזה ראיה.
5.8 .דוד בתורה ויואב במלחמה
הדעה החרדית מביאה ראיה לשיטתה שצריך שיהיו מי שילמדו בזמן מלחמה במקום ללכת לצבא, מדוד ויואב שהגמרא אומרת שדוד למד ויואב נילחם בזכותו (סנהדרין מט,א):
"דאמר רבי אבא בר כהנא אילמלא דוד לא עשה יואב מלחמה ואילמלא יואב לא עסק דוד בתורה דכתיב ויהי דוד עושה משפט וצדקה לכל עמו ויואב בן צרויה על הצבא מה טעם דוד עשה משפט וצדקה לכל עמו משום דיואב על הצבא ומה טעם יואב על הצבא משום דדוד עושה משפט וצדקה לכל עמו".
יוצא שכדי לנצח צריך להשאיר ת"ח שילמדו במקום ללכת לצבא.
על טענה זו עונים המחייבים אף ת"ח ללכת לצבא כמה תרוצים:
א.מלחמותיו של דוד היו מלחמת רשות, ומימלא אין להביא ראיה ממלחמת רשות למלחמת מצוה. כיון שבמלחמת מצוה חובה אף על הת"ח לצאת שלא כמלחמת רשות שלא חייבים.(הרב לכטנשטיין, הרצי"ה).
ועוד שהטעם שצריך את זכותו של לימוד התורה זה בשל היותו מלחמת רשות שאין בה זכות מצוה, אבל במלחמת מצוה שיש זכות בעצם היציאה למלחמה אין צורך שישבו וילמדו לזכותם.
ב.גם דוד נילחם במלחמות כמו שנאמר פסוקים קודם "ויעש דוד שם בשבו מהכותו את ארם" וגו' (שמואל ב ח,יג) ויש עוד פסוקים, ואם כן אז לא התכוונה הגמרא שדוד לא נילחם שהרי זה נגד פס' מפורשים, אלא כוונתה שדוד כשלא נילחם עסק בתורה, ויואב עסק בעיקר המלחמה בהיותו ראש הצבא, וכך השפיעו עזרה מאחד לשני ברוחני מדוד ובגשמי מיואב. אבל בזמן המלחמה עצמה גם דוד נילחם, ובזמן שלא נילחמו עסק בתורה ויואב המשיך להתעסק עם ארגון הצבא בהיותו ראש הצבא וכך היה פנוי דוד ללמד ולפסוק ולא הצטרך לעסוק בעניני הצבא. ולא הכוונה שבאותו זמן יואב נילחם ודוד למד (שזה נגד פס') אלא כשנילחמו (יואב ודוד) עמד לו זכותו של דוד וכשלא נילחמו יואב עסק בצבא וכך דוד יכל להתפנות לשפוט וללמד.
ג.קודם נאמר שם בפס' “ויושע ה' את דוד בכל אשר הלך, וימלך דוד על כל ישראל ויהי דוד עושה משפט " וגו' (שם יד-טו) שאחרי שנושע מכל אויביו ומלך ללא עוררין, אז נאמר "ויהי דוד עשה" וגו' שאז עסק דוד בתורה, ומה שנאמר "לא עשה יואב מלחמה" אין הכוונה מלחמה ממש, שהרי ניצחו את כל אויביהם. אלא הכוונה כמעין מלחמה, שזה על ידי ששולטים בכח בכל מקום תחת הנציבים, כמו שנאמר בפס' קודם שהעמידו נציבים בכל מקום, אז קראו לזה כעין מלחמה ששולטים בכח הצבא אבל אין הכוונה למלחמה ממש. ולכן דרשו זאת מ"ויואב בן צרויה על הצבא" שבפס' הזה הכוונה שולט על הצבא ולא שנילחם ממש.
ד.דוד היה מלך ולכן לא נילחם בכל המלחמות כולם אלא דווקא במלחמות הגדולות והמרכזיות, כמו שמופיע בפס' שיצא למלחמות. ואילו במלחמות הקטנות כמו כיסי התנגדות קטנים או מקומות טפלים, בהם דוד ישב על כסא מלכותו ושפט את העם כשיואב כשר הצבא אחראי לילחם שם. ומימלא דוד לא ישב ללמוד כי מחוייב ללמוד במקום ללכת לצבא, אלא לא יצא כלל לילחם מצד עצמו, בשל שהמלך לא אמור לצאת לקרבות קטנים שכאלו אלא למלוך, ובאותו זמן לימודו עמד לזכותו של יואב. יוצא שמעמדו של דוד באותו זמן היה כאותם שפטורים לילחם מצד עצמם כזקנים ונכים, ובמלחמת דוד שהיתה רשות גם אותם החוזרים מהמלחמה, שהם לומדים כיון שפטורים מהצבא, אבל מי שחייב בצבא גם אם הוא ת"ח אין לו פטור מלצאת לילחם.
ה.דברי רבי אבא בר כהנא עומדים נגד דברי ר"י אמר רב שהיא התפיסה השלטת שם בסוגיא, כך שדברי רבי אבא נידחים מההלכה, שהם בטלים מלפני דברי ר"י.
ו.הרב ליכטנשטיין (תחומין) טוען שמתוך ראייתו של רבי אבהו מובן שדבריו נאמרו לא על כל אחד שלומד אלא דווקא כאשר לומד ופועל גם מחוץ לבית המדרש, כמו דוד ששפט, לכן אינו דומה דברי רבי אבהו לבחורי הישיבה בימנו שרק לומדים בבית המדרש ולא פועלים גם מחוץ לו.
5.9 .עמשא ולימוד תורה
ראיה נוספת לשיטת הסוברים שתלמידי חכמים אינם יוצאים לילחם מביאים מעמשא שיצא לקרוא לאנשים לבא למלחמה, ולא קרא בשל שלמדו תורה ועשה בכך כדין ולכן לא היה מורד בדוד, כמו שמובא בסנהדרין (מט,א) בהקשר ששלמה שאל את יואב מדוע הרג את עמשא:
"מאי טעמא קטלתיה לעמשא אמר ליה עמשא מורד במלכות הוה דכתיב ויאמר המלך לעמשא הזעק לי את איש יהודה שלשת ימים וגו' וילך עמשא להזעיק את יהודה ויוחר וגו' אמר ליה עמשא אכין ורקין דרש אשכחינהו דפתיח להו במסכתא אמר כתיב כל איש אשר ימרה את פיך ולא ישמע את דבריך לכל אשר תצונו יומת יכול אפילו לדברי תורה תלמוד לומר רק חזק ואמץ"
מוכח שתורה דוחה יציאה למלחמה.
על טענה זו עונים בכמה דרכים:
א.המלחמה הזו שאליה היו צריכים ליתגייס היתה מלחמת רשות ולא מצוה (“קרן אורה”), ולכן אין להביא ראיה מכאן למלחמת מצוה שבה מבטלים תורה בכדי לצאת.(הרצי"ה).
ב.זה מלחמת מצוה ולכן עמשא טעה בלימודו, כיון שהלימוד שלמד זה חל דווקא על מלחמת רשות, ומה ששלמה אומר שאינו מורד במלכות בשל לימודו הכוונה שכיון שמדובר בטעות שעשה כשפעל לכבוד התורה אז היה מותר למלך למחול לו בשל כך, ולכן היה ליואב לחכות לראות מה יפסוק לו דוד ולא להרוג מיד את עמשא.(שו"ת "היכלי שן"). מימלא במלחמת מצוה כבימנו ודאי שיש להפסיק מללמוד ולצאת לילחם.
ג. רש"י מסביר "אכין ורקין דרש- אשכחן שמצאן שהיו עסוקין במסכת ולא רצה לבטלן כדמפרש ואזיל דאינו מורד במלכות, דכתיב רק חזק ואמץ רקין מיעוטין שאם בא המלך לבטל דברי תורה אין שומעין לו" משמע שמדגיש שכל הלימוד היה שיכול לעכב את מצוות המלך בשל שלומדים תורה, ולא הזכיר כלל עניין המלחמה. וכן זהו פשט הגמרא שמדברת על הלימוד של המרת דברי המלך. משמע שלא היתה בעיה כלל מצד עניין המלחמה, שיכלו להגיע גם יותר מאוחר ולא היה קורה שום דבר מצד הגיוס, ולכן אין בעיה מצד דיני מלחמה. כל הבעיה היא מצד זה שדוד אמר "ויאמר המלך אל עמשא הזעק לי את איש יהודה שלשת ימים" וכיון שהתעכב בשל שחיכה להם שיגמרו ללמוד יצא שאיחר ולא הגיע בשלושה ימים, כנאמר "ויוחר מן המועד אשר יעדו" (שמואל ב' כ,ה) מימלא הלימוד שלמד עמשא לא היה קשור לצבא ולימוד תורה, אלא לימוד תורה מול עמידה בציווי המלך.
ד.דוד אמנם הזעיק את יהודה למלחמה, אולם סיבת המלחמה היתה מרידתו של שבע בן בכרי, ואמנם נאמר "ויעל כל איש ישראל מאחרי דוד אחרי שבע בן בכרי " וגו' (שם ב ) אולם לא ממש עמדו כולם מאחוריו אלא קיבלו את דעתו, שעובדה שכשיואב עמד לתפוס את העיר לא עמדו לילחם נגדו, וכן בשאר המקומות בדרך לא נילחמו נגדו. כך שלא ממש צבר מספיק כח כמלך, ולכן לא היו צריכים לגייס אלא מעט אנשים בכדי לרדוף אחריו, ולכן בכזה מקרה שצריך רק מעט אין טעם להפסיקם מלימוד. ויותר מזה הרי האנשים שלמדו כן הגיעו רק שקצת יותר מאוחר, משמע שהליכתם לצבא דוד פוטר מלימוד, ומה שחיכה ולא מיד קראם עמשא זה משום שאין צורך דחוף לגיסם כיון שגם אם יגיעו מאוחר יותר עדיין לא יהיה כח לשבע בן בכרי לנצחם.
ה.הרדיפה אחרי שבע בן בכרי לא נחשבת כלל למלחמה אלא לעשית רצון המלך, שהרי אפילו מלחמת רשות עניינה "והיא המלחמה שנלחם עם שאר העמים, כדי להרחיב גבול ישראל ולהרבות בגדולתו ושמעו" (רמב"ם מלכים ה,א). ואילו אצל שבע בן בכרי זהו מדין "כל המורד במלך, יש למלך רשות להורגו" (שם ג,ח). כך שאינו דין מלחמה ולכן מי שלומד תורה פטור מלצאת. או יותר נכון אינו יוצא מיד תוך כדי שלומד אלא ברגע שגמר ללמוד מיד יוצא ולא מתחשבים בכך שיכול ללמוד עוד אחר כך, כמו שהיה אצל עמשא.
5.10 .מעלתו של מרדכי
ראיה נוספת מביאים הסוברים שיש לשבת בישיבה במקום ללכת לצבא, ממעלת מרדכי שאומר עליו ר' יוסף :
"אמר רב יוסף גדול ת"ת יותר מהצלת נפשות דמעיקרא חשיב ליה למרדכי בתר ד' ולבסוף בתר חמשה" (מגילה טז,ב). ואם כך שגדול תלמוד תורה יותר מהצלת נפשות אז אותו דבר זה גם במלחמה.
על טענה זו משיבים כמה תשובות:
א.מה שירדה חשיבותו של מרדכי זה מצד מעלתו, שמעלת הלומד גדול מהמציל, אבל מהצד ההלכתי להציל ודאי קודם. כך מסביר ופוסק הב”ח (טור יו"ד סימן שנא ד”ה “ששאלת”) ומסיים “דאין לך דבר שעומד מפני פקוח נפש דוחי בהם ולא שימות בהם, ופשוט הוא”. אותו דבר גם במלחמה שיש בה סכנה ודאי שאין עומד בפני פקוח נפש (הרצי"ה).
ב.ה"פרישה" (טור יו"ד סימן שנא אות יג) מסביר שמה שנאמר שתלמוד תורה גדול זה דווקא שיש אחרים שיעשו זאת ולכן הוא ימשיך ללמוד כיון שאחרים יעשו את ההצלת נפשות. מימלא במלחמה שצריכים רבים, שלא סומכים על הנס שמעטים ינצחו, אז חלה החובה גם על הת”ח ולא אומרים שילמד ואחרים יעשו כיון שאין אחר שיעשה במקומו כי גם הוא ניצרך.
ג.ה”דרישה” (שם אות ה) סובר שכשת”ת ופקוח נפש ניפגשים, אם יכול לעשות את שניהם אז שיעשה שניהם, ואם לא אז ת”ת קודם. אולם הט”ז רשם על דבריו שזה תימה וודאי שאינו נכון. וכן ניראה שלדרישה בעצמו זה היה לא ברור בדעתו ולכן הפנה ל”פרישה” שבו פרש אחרת. ואולי אפילו ל”דרישה” מה שאמר שאינו יכול לעשות שניהם הכוונה שיתבטל מתורה לגמרי אולם אם יכול לקיים תורה בזמנו הפנוי בנוסף לפקוח נפש אז נחשב כמו שיכול לקיים שניהם.
ד.רש”י פרש בגמרא "מעיקרא-.. ולפי שנעשה מרדכי שר בינתים ירד מחשיבותו אצל חכמים". משמע שרש"י בא להדגיש שהסיבה שירד מגדולתו שמזה מוכיח רב יוסף שתלמוד תורה גדול מהצלת נפשות, זה משום שנעשה שר שאין בזה הצלת נפשות בצורה ישירה ומידית, כיון שכרגע לא מסכנים את חייהם של ישראל, אלא שזה לצורך סכנה שיכולה לקום בהמשך. מימלא כיון שאין זה פקוח נפש מידי אז בזה עדיף שילמד תורה. וכך גם העמיד בעל ה"ראשון לציון" (מגילה שם )את העניין. אבל בימנו שזה סכנת נפשות מידית ודאי שזה דוחה לימוד תורה.
ה.אצל מרדכי היתה אסתר בבית המלך, וגם קודם שמינהו לשר נאמר "כי נפל פחד מרדכי עליהם, כי גדול מרדכי בבית המלך" וגו' (אסתר ט,ג-ד), שמרדכי בהיותו מקורב למלכות פחדו ממנו, והמלך נתן לו חשיבות. אם כך אז יכל ללמוד תורה ותוך כדי זה גם לשמור מפני סכנת נפשות, מדוע היה צריך להיות שר ובכך להתבטל מלימוד? על זה אומרים שתלמוד תורה גדול מפקוח נפש, שיכול להציל גם בלי שיהיה מתבטל מלימודו. מימלא אין בזה קשר למלחמותנו שהם ניצרכים ביותר לעשיה מפני סכנת נפשות.
ו.אחרי שנפל פחד היהודים על כולם כמו שמסופר באסתר אז ודאי שלא היו מעיזים לנסות להשמיד את ישראל באותו זמן, אם כן על איזה פקוח נפש דיברו?- וצריך לומר שהכוונה לפקוח נפש של יחיד מישראל שהסתבך שעל זה אומרת הגמרא שתלמוד תורה גדול. אבל במלחמה שזה פקוח נפש של רבים, זה גדול יותר מתלמוד תורה.
ז.גם אם תלמוד תורה דוחה פקוח נפש (שזה תמוה כשלעצמו) זה רק במקרה של פקוח נפש רגיל, אבל במלחמה יש עניין של מצוות מלחמה שהיא יותר גדולה מסתם פקוח נפש. שהרי בפקוח נפש רגיל אם אדם צריך לסכן עצמו בכדי להציל חברו, זה מחלוקת האם צריך להכנס לסכנה או שלא, אבל במלחמה אין מי שחולק שזהו ספק פקו"נ ובכל זאת יש עליו חובה להשתתף, הרי שזה גדול יותר. ולכן ת"ת גם אם דוחה פקו"נ אינו דוחה מצוות מלחמה.
ח.הרי"ף ב"עין יעקב" מעמיד שהדין הזה נאמר דווקא במי שלומד ומלמד תורה ברבים, ומימלא אינו דומה ת"ח שכזה לתלמיד ישיבה שלומד לעצמו בישיבה.(הרצי"ה).
5.11 .אלף למטה אלף למטה
החרדים טוענים עוד שיש ראיה שעל כל חייל צריך להושיב כנגדו ת"ח שילמד, כמו שנעשה במלחמת מדיין:
"אלף למטה אלף למטה. יש אומרים, אלפים מכל שבט ושבט שלח. ויש אומרים, שלשת אלפים מכל שבט ושבט. שנים עשר אלף חלוצי צבא, ושנים עשר אלף לשמור את הכלים, ועליהם הוא אומר, שניך כעדר הקצובות וגו'. ושנים עשר אלף לתפלה" וכו' (תנחומא מטות סימן ג').
על טענה זו משיבים כמה תשובות:
א.לא נאמר שישבו ללמוד אלא שהושיבם להתפלל, ואם כן אין בזה כלל ראיה ללימוד תורה.
ב.הרי יש שם גם דעה החולקת וסוברת שיצאו רק אלפיים מכל שבט, ולא שלשת אלפים משבט ומימלא לדעה זו לא ישבו להתפלל. וכן כשחלקו רבי עקיבא ורבי ישמעאל (בספרי) לא העמידו שיצאו שלשת אלפים מכל שבט. כך שזוהי דעה יחידה ואין לפסוק על פיה.
ג.במלחמת מדיין יצאו רק חלק קטן מכל הלוחמים, שהרי יצאו אלף או אלפיים מכל שבט לילחם, מימלא כיון שגם ככה רוב הצבא לא יצא לילחם אלא נישאר במחנה, אין סיבה שלא להשתמש איתם להתפלל על החיילים.
וכן ניראה גם מרומז בתנחומא עצמו שהרי לומד שנים עשר אלף יצאו לילחם ושנים עשר אלף נישארו על הכלים ושנים עשר אלף התפללו. משמע שזהו הסדר שמוסיף על דברי הדעה הראשונה שיצאו אלפיים משבט, שהם הלוחמים ותומכי הלחימה. לדעה השניה יצאו גם להתפלל שזה רק בשל שהיו חיילים שנישארו במחנה, ולכן אחרי שלקחו את מספר הלוחמים והתומכי לחימה שה' קבע, נישאר להוציא משאר העם שלא משתתף את המוגדרים לתפילה. וכך גם משמע מהלימוד של דעה זו, "..ושנים עשר אלף לתפלה. ומנין. שכך כתיב, אלף למטה אלף למטה, הרי שני אלפים. וימסרו מאלפי ישראל" (שם). שאת האלפיים משבט שהם הלוחמים ותומכי הלחימה לומדים מ"אלף למטה אלף למטה" שזהו דברי משה מה ה' ציווה, ואילו האלף של המתפללים למד מ"וימסרו מאלפי ישראל" לרבות עוד אלף, והרי זה מדבר שישראל מסרו בלא ציוי ה', כי שלחו בשל שלא נילחמו אז מסרו עוד אלף כדי שיתפללו לזכותם, אף כי מצד הדין לא היו צריכים לעשות כך כלל.
5.12 .פרשת "בחקתי"
אחת ההוכחות לחשיבות להשאיר ת"ח ללמוד תורה בזמן הצבא, מביאים מפרשת בחקתי(ויקרא כו,ג) שם נאמר:
"אם בחקתי תלכו" ופרש רש"י:”...שתהיו עמלים בתורה”,ובהמשך נאמר "ורדפו מכם חמשה מאה, ומאה מכם רבבה ירדפו"(פס' ח) ופרש רש"י "וכי כך הוא החשבון? והלא לא היה צריך לומר אלא מאה מכם שני אלפים ירדופו.. אלא אינו דומה מועטין העושין את התורה למרובים העושין את התורה".
למדו מכאן שיש להשאיר ת"ח שילמדו תורה וכך יהיה יותר כח לחיילים לנצח, שכמה שילמדו יותר, ינצחו יותר.
על טענה זו משיבים כמה תשובות:
א.אמנם התורה מברכת שכך יהיה בדרך נס, אולם יש כלל שלא סומכים על הנס, ולכן אין סומכים שינצחו על ידי המועטים אלא צריך לצאת כולם.
ב.מה שנאמר ברש"י זה לא שילמדו יותר אז ינצחו יותר, שהרי זה היפך הכתוב, שהרי אם יוצאים מאה אנשים לילחם במקום שיצאו חמשה, אז יוצא שמתבטלים מלימוד 95 אנשים יותר ועל פי הכלל שלומדים יותר תורה כך מנצחים יותר, היו צריכים לנצח יותר כשיצאו 5 ושאר ה-95 למדו, שהרי מדובר בזמן שהציבור עמל בתורה כמו שפרש רש"י בפס' הראשון, ומימלא אם יצאו לילחם התבטלו מלימוד?- אלא ודאי שאין זהו כוונת רש"י, אלא עיוות דבריו, כיון שרש"י פרש שהיוצאים למחלמה הם אלו שעושים מצוה, שיוצאים למלחמה. מימלא כשיוצאים חמשה, שהחמשה הם אלו העושים מצות מלחמה יש להם פחות זכות וכח מאשר כשיוצאים מאה לצבא, שהמאה עושים מצוות מלחמה, וברור שזהו כוונת רש"י. מימלא אם כבר יש להוכיח זה לשיטתנו שדוחים לימוד מפני צבא, שהרי מדובר בציבור לומדים ובכל זאת מוציאיםאותם למלחמה וכמה שיוצאים יותר יש יותר זכות.
ג.משה במלחמת עמלק הרים את ידיו, ופרש זאת רש"י:”וידי משה כבדים-בשביל שנתעצל במצוה ומנה אחר תחתיו נתייקרו ידיו" (שמות יז,יב). והרי משה היה מלמד תורה כך שיכל ללמד באותו זמן,ולא נאמר שנאשם בכך שלא למד, ואף ידיו שהרים זה בשביל האמונה בה' כך שזה כמו סוג של לימוד תורה באמונה. ונחשב שחטא כיון שלא נילחם בעצמו רואים שזה שת"ח לא נילחם זהו חובה ולא זכות. ולכן ודאי שלא על זה נאמר שיש זכות לנצחון, אלא אם כבר, הת"ח הרבים יש להם זכות התורה שלמדו בכדי לנצח, ועדיף שת"ח רבים יצאו כדי לנצח.
להקדשת החידוש (בחינם!) לעילוי נשמה, לרפואה ולהצלחה לחץ כאן
דיונים - תשובות ותגובות (0)
