ישיבה או צבא חלק 2
נכתב על ידי יניב, 22/1/2013
.שיטת הסוברים שתלמוד תורה דוחה צבא, והתשובות הנגדיות
החרדים הסוברים שתלמוד תורה דוחה צבא שלכן על בחור ישיבה לישאר בישיבה ולא ללכת לצבא, מביאים כמה ראיות לשיטתם מהרמב"ם ומהגמרות, כשכנגדם עונים הרבנים הציונים דחיות לראיות אלה. ואלו הם הראיות:
5.1. דעת הרמב"ם
המקור המרכזי של דעת החרדים הטוענת שלמוד בישיבה חשוב יותר מצבא הוא הרמב"ם בסוף הלכות שמיטה ויובל, שם כותב הרמב"ם:
”ולמה לא זכה לוי בנחלת ארץ ישראל ובביזתה עם אחיו: מפני שהובדל לעבוד את ה' ולשרתו, ולהורות דרכיו הישרים ומשפטיו הצדיקים לרבים שנאמר "יורו משפטיך ליעקוב, ותורתך לישראל". לפיכך הובדלו מדרכי העולם לא עורכין מלחמה כשאר ישראל, ולא נוחלין, ולא זוכין לעצמן בכוח גופן; אלא הם חיל ה', שנאמר "ברך ה' חילו", והוא ברוך הוא זיכה להם, שנאמר "אני חלקך ונחלתך".
ולא שבט לוי בלבד, אלא כל איש ואיש מכל באי העולם אשר נדבה רוחו אותו והבינו מדעו להיבדל לעמוד לפני ה' לשרתו ולעובדו לדעה את ה', והלך ישר כמו שעשהו האלוקים, ופרק מעל צווארו עול החשבונות הרבים אשר ביקשו בני האדם הרי זה נתקדש קודש קודשים, ויהיה ה' חלקו ונחלתו לעולם ולעולמי עולמים; ויזכה לו בעולם הזה דבר המספיק לו, כמו שזיכה לכוהנים וללויים. הרי דויד אומר "ה', מנת חלקי וכוסי אתה, תומיך גורלי" (רמב"ם הל' שמיטה ויובל פרק יג הל' י-יא).
מסבירים החרדים שמצד אחד על שבט לוי אומר הרמב"ם: "לא עורכין מלחמה כשאר ישראל" ומצד שני משווה הרמב"ם בין מי שהקדיש את עצמו לעבוד את ה' לבין שבט לוי, ומימלא כמו ששבט לוי פטור ממלחמה כך גם מי שהקדיש עצמו לה', ולשיטתם מי שיושב בישיבה ולומד זהו מקדיש עצמו לה'.
מול טענה זו ישנם כמה וכמה הסברים על דברי הרמב"ם האלה:
א. הדעה המרכזית המפורסמת אל מול דברי הרמב"ם האלו מובא על ידי הרצי"ה (לנתיבות ישראל) והרב ליכטנשטיין (תחומין). והיא אומרת שהרמב"ם מביא דבריו בלשון של דרשה, אין זה פסק הלכתי אלא הסבר מחשבתי על שבט לוי ומקדיש עצמו לה'. ולכן הרמב"ם הביא זאת כאן בסוף הלכות שמיטה ויובל, ולא במקומו בהלכות מלכים ומלחמותיהם שם הרמב"ם דן בהלכות מלחמה, זאת משום שבסוף הלכות הוא בא לומר דברי דרשה שאינם מחוייבים להלכה. לכן אמנם אומר הרמב"ם שאינם נילחמים אולם אין זה ההלכה ולכן לא הביא זאת בהלכות מלחמה אלא במקום של דרשות. שאף על פי שהיד החזקה הוא ספר הלכות בכל זאת מה שמובא בסוף הלכות זה ענייני דרשה ומחשבה ולא להלכה.
ב. הרמב"ם לא אמר בצורה כללית שכל מי שלומד תורה יש לו דין של שבט לוי, אלא הדגיש "..ופרק מעל צווארו עול החשבונות הרבים אשר ביקשו בני האדם" זה לא כל אחד שלומד, אלא יחידי סגולה שהקדישו עצמם לעבוד את ה' שאינם עושים חשבון מניין יתפרנסו וכדו' אלא הקדישו עצמם לגמרי לה'. בחורי ישיבה אינם כאלו אלא הם לומדים אולם בשלב מאוחר יותר יצאו לעבודה, וגם עכשיו אם לא היו להם כדי צרכם היו עוזבים את הישיבה ולא היו מסכימים לחיות חיי סגפנות, כך שעדיין הם בגדר מחשבי חשבונות הרבים. ומימלא לא עליהם אמר הרמב"ם שהם מושווים לשבט לוי.(הרב ליכנשטיין)
ג. הרמב"ם כשאומר את דבריו לא רשם בצורה כללית שכל מי שלומד תורה הוא כמו שבט לוי לכל דבריו אלא פרט : "הרי זה נתקדש קודש קודשים, ויהיה ה' חלקו ונחלתו לעולם ולעולמי עולמים; ויזכה לו בעולם הזה דבר המספיק לו, כמו שזיכה לכוהנים וללויים". הרמב"ם בכוונה הדגיש מה המשותף לאותו צדיק ולשבט לוי ולא רק אמר שהם שווים, כיון שוודאי שיש הרבה הבדלים בניהם, ולא בא הרמב"ם אלא לומר שלאותו אחד יש לו זכות גדולה וה' ידאג לו לחיותו כמו שנתן ללוים ולא ינטשו. כנגד מה שלא דואג ומחשב חשבונות רבים שהיתי חושב שאחד כזה לא ישרוד, לזה אומר הרמב"ם שה' ידאג לו כמו ללוים. אולם לא בא הרמב"ם להשוותו ללוי ממש, שהרי ברור לנו שאין לתת לאותו ת"ח צדיק מעשר ראשון כמו ללוי. ואותו דבר לעניין המלחמה הרמב"ם לא בא להשוותו ללוי בהלכות אלא רק לעניין השגחתו של ה' עליו לדאוג למחסורו.
ד. על הפסוק במלחמת מדיין "אלף למטה אלף למטה לכל מטות ישראל תשלחו לצבא" (במדבר לא,ד) מובא בספרי "מה תלמוד לומר לכל מטות ישראל תשלחו לצבא? להביא את שבטו של לוי" הרי מבורר ששבט לוי היה יוצא למלחמה, אם כך כיצד אומר הרמב"ם שלא היה נילחם? אמנם הרמב"ם במקרים רבים חלק על מדרשי הלכה ולכן לכאורה כך גם צריך לומר גם כאן. אולם אם אפשר ליישב בין הרמב"ם והספרי זה עדיף, ואפשר ליישב בניהם בכמה צורות:
1.הרמב"ם מדגיש בדבריו "לא עורכין מלחמה כשאר ישראל" ובקריאה פשוטה מובן שמתכוון שלא עורכים מלחמה בשונה מישראל שכן נילחמים. אולם אפשר גם להבינו בצורה אחרת, שמה שהדגיש כשאר ישראל הכוונה דווקא על מלחמה מסויימת אינו נילחם בשונה משאר ישראל שנילחמים בכל מלחמה. ועל איזה מלחמה דיבר?- על מלחמה שבה אין ללוי חלק ולכן אין לו צד שייכות למלחמה זו ולכן אינו נילחם בה. וזוהי מלחמה על ארץ ישראל.(הרצי"ה). שהרי מיד מוסיף שגם אינם נוחלין, שזה לא סתם עוד פרט אלא הוא כחלק מברור על איזה מלחמה מדבר. שהרי גם דבריו שלא נוחלים ולא זוכים לעצמם בכחם, זה דווקא בארץ ישראל כמו שבהלכות שקודם לכן אמר "כל שבט לוי, מוזהרין שלא ינחלו בארץ כנען, וכן הן מוזהרין שלא ייטלו חלק בביזה, בשעה שכובשין את הערים שנאמר "לא יהיה לכוהנים הלויים כל שבט לוי, חלק ונחלה עם ישראל", "חלק" בביזה ו"נחלה" בארץ; וכן הוא אומר "בארצם לא תנחל, וחלק, לא יהיה לך בתוכם", בביזה" (רמב"ם שם הלכה ח) וכן אמר במפורש "ייראה לי, שאין הדברים אמורים, אלא בארץ שנכרתה עליה ברית לאברהם ליצחק וליעקוב, וירשוה בניהם ונתחלקה להם; אבל שאר כל הארצות שכובש מלך ממלכי ישראל הרי הכוהנים והלויים באותן הארצות ובביזתן, ככל ישראל." (שם הל' ט) הרי שדבריו שלא נוחלין הם בכוונה על ארץ ישראל וכן כך פתח הרמב"ם בדבריו על זכות הלוים " ולמה לא זכה לוי בנחלת ארץ ישראל ובביזתה עם אחיו" כך שרמז בדבריו שמדבר דווקא על ארץ ישראל. מימלא לא קשה מה שבמלחמת מדיין נילחמו שבט לוי כיון שאין שום סיבה שלא ילחמו, כל מה שאמר הרמב"ם שאינם נילחמים כשאר ישראל הכוונה שאינם נילחמים על ארץ ישראל כשאר ישראל כיון שאין להם חלק בארץ ומימלא אין עליהם לילחם על הארץ שלא קשורה להם כביכול. אותו דבר גם בהשוואה לצדיקים המקדישים עצמם לה', להם יש חלק בארץ ולכן גם עליהם לילחם על הארץ כשאר בני ישראל, ובפרט בימנו שיש בכך גם עזרת ישראל מיד צר שגם שבט לוי לא פטור ממנו.
2.הרמב"ם מגדיר את שבט לוי כשבט המקודש לה' ולכן אין לו להתעסק בדברים גשמיים ארציים, ועל פי זה יש להביט גם על הפטור של שבט לוי ממלחמה "כשאר ישראל". שהוא אינו ארצי פשוט שיש לו לילחם בכל מלחמה, אלא דווקא במלחמה שיש בה מצווה שאז זהו עניין של קדושה. לכן במלחמת מדיין שהיא היתה מלחמת מצוה כמו שנאמר "וידבר ה' אל משה לאמר נקם נקמת בני ישראל מאת המדינים... וידבר משה אל העם לאמר החלצו מאתכם אנשים לצבא ויהיו על מדין לתת נקמת ה' במדין" (במדבר לא,א-ג) בה הלוים השתתפו כיון שהיא מלחמת מצוה. ואולי אפילו על ארץ ישראל נילחמו בהיותה מלחמת מצוה [וכך מובא בשפתי חכמים על הפס' הנ"ל שבא לומר שאף על פי שלא קיבלו חלק בארץ בכל זאת היו צריכים לצאת לצבא לילחם] ומה שלא ניפקדו במדבר במניין אנשי הצבא זה משום שהם בעלי יחוס לעצמם ולכן ראוים להתפקד לעצמם, אולם לילחם על הארץ יש להם מצווה בתור מלחמת מצוה לכיבוש הארץ (גם לרמב"ם לדעות שאין לו מצוות כיבוש א"י בזמן הזה, ודאי שיש לו מצות כיבוש הארץ בזמן דור המדבר). ומה שאומר הרמב"ם שאינם נילחמים כשאר ישראל הכוונה למלחמת רשות שהיא נחשבת כמלחמה ארצית גשמית, שאין בה מצוה אלא היא רשות ולכן לא ראוי שהם ישתתפו בה. אותו דבר לת"ח צדיק שמקדיש את עצמו לה' אין לו פטור ממלחמות המצוה אלא אם יש לו פטור זה רק ממלחמת רשות.
3.הרמב"ם מדגיש שלא נילחמים כשאר ישראל, שבמובנו הפשוט הכוונה שאינם נילחמים כלל. אולם אפשר לומר שהכוונה שאינם נילחמים כשאר ישראל בתור לוחמים ותומכי לחימה. אלא יש להם תפקיד להיות אחראים על הצדדים הרוחניים במלחמה כדוגמת השופרות ועידוד המלחמה כמו שעושה הכהן משוח המלחמה שגם הוא עניינו החיזוק הרוחני ולכן כהן, ואותו דבר הלוים שהם קרובים בעניינם לכהנים. וזה דבר חשוב לעודד במלחמה שזה חלק מהקניית הניצחון בלחימה, כמעין כמו שיש גם שוטרים שלא נותנים לברוח כדי שלא ישברו נפשית ויברחו, וכן מחזקים את הלוחמים בדברים כמו שמפרש רש"י "זקפין בני אדם עומדים בקצה המערכה לזקוף את הנופלים ולחזקם בדברים שובו אל המלחמה" (רש"י דברים כ, ט ) כך גם הלוים מעודדים אותם בדברים ובתקיעת השופרות, וכן משמע שהשוטרים שהיו מדברים לציבור הלוחמים היו משבט לוי כיון שנאמר ביבמות (פו,ב) "אמר רב חסדא בתחלה לא היו מעמידים שוטרים אלא מן הלוים שנאמר ושוטרים הלוים לפניכם" (ואולי מהלוים היו גם בשוטרים הזקיפים). לכן במלחמת מדיין שהיו מעטים ולא היה צורך בלוים מרובים שיעודדו את העם הם היו צריכים לילחם כשאר כל ישראל ולכן גם הם יצאו למלחמה במדיין כלוחמים רגילים. ואותו דבר אם יש לצדיק שהקדיש את חייו לה' פריווילגיה מיוחדת זה להיות כמו הלוים לעודד את העם בהקשר של קודש, ולא פטור גמור אלא משתתף בצורה מיוחדת ואם לא עושה כך צריך לילחם רגיל לכל דבר כשאר הלוחמים מישראל.
4.בספרי שלנו זו הגירסה וכן כך מובא גם ברש"י על הפס'. אולם הגר"א תיקן את הנוסח ורשם "יב אלףחלוצי צבא רע"א.. מה ת"ל וימסרו כו' להוציא שבטו של לוי" (הגהות הגר"א).[וכן בילקו"ש על הפס' מופיע שני הנוסחאות]. וכך לכאורה יותר מובן הגירסה בספרי כשזה כהמשך לדברי ר"ע שחולק על ר' ישמעאל שסובר שמה שנאמר זה כדי לומר שיצאו כד אלפים למלחמת מדין, לעומתו סבור ר' עקיבא שיצאו רק יב אלף ומה שנאמר שוב יב אלף [בנוסף ל"וימסרו מאלפי ישראל" על פי נוסח הגר"א] בא לדייק להוציא שבטו של לוי. אמנם גם לגרסתנו הספרי מובן, שר"ע אומר שנאמר "אלף למטה" ולכן לא משנה את הפשט וכוונת התורה שמכל שבט יצאו אלף (אולי כדי לומר שלא יצאו משבט אחד יותר מאלף כדי להשלים במקום שבט אחר שיצאו פחות, שהיתי חושב שהחשיבות היא יב אלף ולאו דווקא שיצאו במדוייק אלף משבט, לכן אומר פעמיים אלף למטה שמכל שבט יצאו אלף במדוייק) ואז ממשיך הספרי לפי גרסתנו להמשך הפס' “לכל מטות ישראל" ומזה לומד שיצאו גם משבט לוי שמרבה מ"לכל מטות ישראל" שהכל כולל שבט לוי. לגר"א בהגהתו לא לומדים מהפס' הזה ולכן אין לו לרבות שבט לוי, אלא לדייק אלף למטה למעט מטה כל שהוא, וזהו למעט שבט לוי. ומימלא ע"פ הגהות הגר"א אולי גם לרמב"ם היתה גרסה מעין הגהות הגר"א (אף על פי שהגר"א הוא שהגיהה כך שסביר להניח שלא היה כך לפני הרמב"ם, אלא כמו גרסתנו וכמו שמופיע בראשונים, ברש"י) ולכן זהו שאומר שלא יוצאים לילחם. אולם לכאורה צריך להבין מדוע לגר"א בספרי לא יצאו שבט לוי, הרי אם תמיד הם לא יוצאים אז מה המיוחד כאן משאר המקומות שצריך לפרט שכאן לא יוצאים שבט לוי?- לכן ניראה שלגר"א בספרי ר"ע מבין שתמיד שבט לוי יוצאים למלחמה שאין סיבה לפטור אותם. ואם כן מה המיוחד כאן שלכן לא יצאו?- אלא שבזה יובן ע"פ הרמב"ם ששבט לוי לא נילחם כמו שאר השבטים שיש ליזהר בקדושתו ומעלתו, ולכן אע"פ ששבט לוי נילחם בכל המלחמות במקרה כמו שמלחמת מדיין שזה בא כנקמה על שהחטיאו את בני ישראל, אף על פי שיש בזה מעלה של נקמת ה' בכל זאת יש כאן קצת פגם בהיותו מלחמה של נקמה ולכן לא ראוי לשבט לוי לילחם מלחמה שכזו, שדווקא בכזה מקרה התכוון הרמב"ם ששבט לוי פטורים שלא כשאר מלחמות. מימלא אותו דבר לצדיק שהקדיש חייו לה' הוא פטור דווקא ממלחמה כזו ולא משאר מלחמות כמו מלחמות זמננו שהם מלחמת מצוה של עזרת ישראל מיד צר וכיבוש ארץ ישראל.
5.הרב בן ציון מאיר חי עוזיאל("הפוסק" שנת תשח' סימן תתפרד) מוכיח ששבט לוי יצא לילחם, שהרי דנה הגמרא (קידושין כא,ב) האם כהן מותר ביפת תואר, וגם הרמב”ם הביא זאת (הל' מלכים ח,ב) , וכן בסוטה (מג,א) אומרת הגמרא שכהן שנשא גרושה וחללה אינו פטור ממלחמת רשות כמו חתן שפטור, והרמב"ם מביא זאת (הל' מלכים ז,ח). יוצא שכהן יוצא למלחמת רשות (אם כי אפשר לדחוק ולהעמיד ששבט לוי פטור מלילחם שהמלך אינו אמור לקרוא להם, אבל במקרה שהמלך מצווה גם עליהם לצאת אז הם חייבים מדין מלחמה שהמלך קבע, אע”פ שהמלך עבר על דברי התורה, ובכזה מקרה דנים מה דינו של הכהן..). לכן הסביר שדברי הרמב"ם שלא יוצאים למלחמה הכוונה למלחמות שהשבטים נילחמו כשבטים ניפרדים, ולא כמלחמה של כלל ישראל שאז חייבים ואפילו במלחמת הרשות. מימלא ודאי שבמלחמות מצוה כמו שלנו יש לת"ח לצאת.
6.הרמב"ם אומר "לא עורכין מלחמה כשאר ישראל" ולא אומר "אינם יוצאים למלחמה כשאר ישראל". כי יש לחלק בין שני סוגים של יציאה למלחמה, יש מלחמה שפתחו בה כמלחמה בעקבות סכנה קרובה או כמלחמת מצוה, בזה גם שבט לוי יוצא כשאר המחוייבים לצאת למלחמה. אולם יש מקרים שבהם הציבור עומד להגן על עצמו מפני סכנה וכך בפועל יוצא שנילחם מבלי לקבוע זאת כמלחמה, ובזה שבט לוי פטור, שלא יוצא לכל סכנה שהיא, וזהו שלא עורכין מלחמה פרוש שלא נילחמים בתור מלחמה שנערכת מצד התגלגלותם של דברים למלחמה ללא שנחשב כמלחמה ממש בהגדרתה.
7.יש אפשרות נוספת לחלק בין סוגי מלחמה, יש מלחמת מצוה שזה נגד עמלק, שבעת העממין ועזרת ישראל מיד צר. יש מלחמת רשות שזה במלך להרחיב גבול ישראל, ויש מלחמה שהיא רשות אולם אינה להרחיב גבול ישראל, וזה כשיש חשש שהאויב יתחמש ולבסוף יתקוף אותנו ולכן אנו מכים בו עוד לפני שמתכונן לבא ולילחם בנו, ועדיין לא עושה כלל הכנות לזה. בזה כיון שאין מצוה וחשיבות אין להטיל זאת על שבט לוי, ולזה התכוון הרמב"ם שאינם עורכין מלחמה כשאר ישראל שנילחמים בכל סיבה טובה.
ה.הרב ליכנשטיין (תחומין) מחלק בין מלחמה כללית כמו שיש בימנו לבין פעולת לחימה נקודתית, כמבצע נקודתי מיוחד, ששם רק קומץ לוחמים נילחם. לשיטתו דווקא על פעולה נקודתית כזו דיבר הרמב"ם שלכן הדגיש שלא נילחמים כשאר ישראל, שכוונתו שלא נילחמים בכל מצב כמו מבצע נקודתי, אבל במלחמה ממש נילחמים כמו כולם שאין להם פטור מלילחם במלחמה רגילה שצריכים בה מאמץ כללי.
5.2. יהושע ביריחו
החרדים מביאים מקור נוסף לכך שלימוד תורה עדיף מלצאת לצבא מהמקרה של יהושע ביריחו, שם נאמר:
"ויהי בהיות יהושע ביריחו וישא עיניו וירא והנה איש עמד לנגדו וחרבו שלופה בידו וילך יהושע אליו ויאמר לו הלנו אתה אם לצרינו ויאמר לא כי אני שר צבא ה' עתה באתי ויפל יהושע אל פניו ארצה וישתחו ויאמר לו מה אדני מדבר אל עבדו ויאמר שר צבא ה' ..” (יהושע ה,יג)
ודרשו על זה בגמ' במגילה (ג,א-ב): 'אמר לו אמש בטלתם תמיד של בין הערבים ועכשיו בטלתם תלמוד תורה אמר לו על איזה מהן באת אמר לו עתה באתי מיד וילן יהושע בלילה ההוא בתוך העמק אמר רבי יוחנן מלמד שלן בעומקה של הלכה'.
רואים מכאן שלימוד תורה עדיף משרות צבאי שהרי באותו זמן היו בעניין של מלחמה, צרו על יריחו, ובכל זאת המלאך מאשימם בביטול תורה מוכח שתלמוד תורה חשוב ממצות מלחמה.
מול טענה זו משיבים המצדדים בהליכה לצבא כמה תשובות:
א. כבר הרד"ק במפורש יוצא נגד דרשה זו ומסביר שזה דרש שאינו ראוי, ויותר מזה אומר במפורש כשיטת הסוברים לצאת לצבא בזמן הישיבה, ואלו דבריו:
"עתה באתי בעת שראיתני מה שאין כן בבשר ודם וזה להחזיק בלבו כי מלאך הוא. ויש בו דרש כי בא להפחידם על בטול תורה ועל שבטלו היום שעבר תמיד של בין הערבים אמר לו יהושע על איזה מהם באת? אמר לו: עתה באתי כלו' על בטול תורה שאתם בטלים עתה מיד וילן יהושע בתוך העמק שלן בעומקה של הלכה. וזה הדרש רחוק כי אין שעת המלחמה שעת ת"ת ועוד כי פסוק וילן יהושע הוא רחוק מזה הפרשה כי הוא במלחמת העי ועוד כי כותב הדרש הזה טעה בפסוק וילן כי ב' פסוקים הם וילן יהושע סופו בתוך העם והפסו' האחר וילן יהושע בלילה ההוא בתוך העמק ויש בו דרש אחר עתה באתי עתה באתי שני פעמים אני הוא שבאתי בימי משה רבך שנא' הנה אנכי שולח מלאך וראה אותי ולא רצה שאלך עמו שאמר להקב"ה איני חפץ אלא בך מיד ויפל יהושע אל פניו ארצה"
יוצא מרד"ק זה שדרשה זו ודאי היא דרשתית ממש, ואינה להלכה. שהרי לומדה מפסוקים רחוקים, ובכלל התבלבל בלימודו בפסוקים כך שודאי עיניינה הוא חיזוק ללימוד תורה ולא בא להורות הלכה כלל. ועל פי רד"ק זה יוצא דווקא ראיה לשיטתנו שאומר במפורש "אין שעת המלחמה שעת ת"ת" .
ב.על פי הראשונים יוצא שמה שטען המלאך לא היה על ביטול תורה במלחמה, אלא על מקרה ספציפי שבו לא נילחמים שאז צריכים ללמוד:
1.רש"י על גמרא זו מסביר: “אמש בטלתם כו'- בתשובה שהשיבו "עתה באתי" אנו למדין תחילת דברי המלאך. האשימן בשני דברים: אמש כלומר כשהעריב היום היה לכם להקריב תמיד הערב ובטלתם אותו ונשתהיתם במארב העיר חינם שאין זמן מלחמה בלילה. ועכשיו- שהוא לילה היה לכם לעסוק בתורה שהרי אינכם נילחמים בלילה".
מרש"י זה מובן שמצד הדין ודאי שצבא דוחה תלמוד תורה אלא שכאן זה מקרה מיוחד, כמו שמדגיש רש"י "שאין זמן מלחמה בלילה" אין נילחמים כלל בלילה ולכן זה לא צבא מול תורה, אלא תורה מול כלום שהרי אין זה זמן מלחמה ויוצא שסתם ביטלו תורה. ומימלא אין להביא מזה ראיה כלל, ואם כבר מביאים ראיה זה מרש"י לשיטתנו שמדגיש שלא היה זה זמן מלחמה.(הרצי"ה).
2.אותה סוגיא מופיעה גם בסנהדרין (מד,ב) ושם פרש רש"י :”ועכשיו בטלתם תלמוד תורה- וכיון שביום אי אתם יכולין לעסוק בתורה מחמת עסקי מלחמות צריכים אתם לעסוק בתורה בלילה והיה לך לשכב בגלגל ששם המחנה ולא במצור"
מרש"י זה משמע שאמנם המלאך האשימם בביטול תורה, אולם זאת משום שביום אינם יכולים ללמוד בשל שעוסקים במלחמה, ובזה לא מאשימם כיון שמלחמה דוחה תלמוד תורה. אלא מאשימם בכך שכיון שאין להם זמן ללמוד ביום אז צריכים ללמוד בלילה כדי שלא יצא מצב שאינם לומדים כלל תורה במשך היממה. ולכן זהו ביטול תורה, פרוש הביטול שאינם לומדים כלל במשך היממה, ומימלא לימוד כל שהוא מספיק בכדי שלא יבטלו לימוד תורה. ומימלא לעניננו זה אותו דבר גם לוחם בצבא צריך לדאוג ללמוד במשך ביממה, אבל ודאי שאינו פטור משרות צבאי וחובה זו דוחה את ישיבתו בישיבה, ולכן לא האשימם המלאך בכך שלא למדו במשך היום.
3.התוספות בעירובין (סג,ב ד"ה "מיד") אומר: “מיד וילך יהושע בלילה ההוא בתוך העמק- גרסינן… והא דקאמר מיד, לאו לאלתר הוה אלא כשהופנה הלך בעומקה של הלכה, אבל לבתר מעשה דמלאך טובא הוה"
ודברי תוספות מובנים מעצם העניין שהפס' שמלמד שלן בעומקה של הלכה הוא במלחמת העי שהיתה לאחר זמן סימן שבא לומר שלא מיד הלך ללמוד אלא לאחר זמן. אלא שאם כך אז לא מובן מה קורה עם דברי המלאך הרי הוא הוכיחם על ביטול תורה ויהושע כמו מצפצף על כך?- אלא צריך לומר שהמלאך התכוון שהם עוסקים במצור ולא חושבים על לימוד תורה, כעין זלזול בלימוד תורה, ועל זה מתקן יהושע שמקבל על עצמו שמיד כשיוכל ללמוד הוא ילמד תורה לעומק, שבכך הוריד את הכעס על ישראל שכעין זלזלו בלימוד תורה, ואין לזה קשר לעניין לימוד תורה מול צבא. או שכוונת המלאך שעומד להכות ברגע שיתבטלו בזמן שיוכלו ללמוד, ולא שעכשיו לא לומדים, אלא עוד מעט יתבטלו ולכן מתכונן, ומה שאמר שעכשיו ביטלו זה המציאות העכשוית שלכן תיכף יתבטלו כעשיה רעה כשלא ילמדו כשיוכלו, ואילו כרגע ממש אין בעיה, ולכן לא למד מיד אלא לאחר זמן כשהתפנה, שאז יכול ללמוד ואם לא ילמד יהיה בכך משום ביטול תורה רע.
ג. לכאורה כלל לא מובן מה ההבדל בין היום שבו לא האשימם המלאך לבין הלילה שבו כן האשימם. ויותר מזה אם באמת יהושע למד את הלקח ביריחו ממה שהמלאך אמר לו אז איך זה שבמלחמתו הבאה, בעי, הוא כן עשה מארב בלילה הרי על זה הוכיחו המלאך? ועוד שהגמרא אומרת 'מיד וילן יהושע בלילה ההוא בתוך העמק אמר רבי יוחנן מלמד שלן בעומקה של הלכה'. מה מעיל שיהושע העמיק בהלכה, הרי הבעיה היא שהם מבטלים תורה ואם כך כל הלוחמים היו צריכים לבטל המצור והמארב וללכת למוד?- לכן אפשר לומר שמה שהמלאך הדגיש זה לא מצד זה שהם יש עליהם דין ללמוד ולכן בביטולם הם חייבים עונש על כך, אלא שהאנשים הרגילים היו לומדים ביום ובלילה הלוחמים היו לומדים, וכאן שבלילה עשו פעולות מלחמתיות יוצא שאין אף אחד מי שילמד ומימלא על העולם להחרב מטעם "דאמר ר' אליעזר גדולה תורה שאילמלא תורה לא נתקיימו שמים וארץ שנאמר אם לא בריתי יומם ולילה חקות שמים וארץ לא שמתי וגו' “(נדרים לב,א). לכן כאשר היו במצור ובמארב ולא למדו התכונן המלאך להחריב העולם, שברגע שיפסיקו את הלימוד המחנה וילכו לישון ותתבטל התורה בעולם הוא יחריב את העולם. כנגד זה בא יהושע ולן בעומקה של הלכה, הוא בא להתעסק וללמוד תורה כל הלילה בכדי שלא יהיה ביטול תורה בכל העולם, ולכן מספיק שהוא ילמד ולכן לא שלח את הלוחמים ללמוד אלא הוא בדווקא למד שזהו הדגש שלא יהיה ביטול גמור מתורה בעולם. ומימלא אין לזה קשר כלל לעניין של צבא מול ישיבה, ואם כבר אז זה מראה שיש להיות בצבא, כמו שיהושע שלחם לעשות מארב בעי, וכן ביריחו לא הפסיק את המצור.
ד. יש ההבדל בין הלחימה שלהם ביום, שבה אין בעיה ולכן לא הוכיחם על כך, לבין זמן הלילה שעשו מצור.
1.ביום הם נילחמו בפועל והיו צריכים את כולם ולכן הם פטורים מלימוד, ומימלא אין להאשימם בכך. אבל בלילה לא נילחמו ממש אלא עשו מצור ולזה מספיק מעט חיילים שישבו במצור, ולכן מי שמתעסק במצור ודאי שפטור אבל כל השאר שהם גם צרים והם מיותרים עליהם אומר המלאך שהם מבטלים תורה.
2.ויותר מזה, כשעושים פעולה צבאית קשה ללימוד ולכן פטורים כיון שהמלחמה דוחה את לימודם, אבל במצור יכולים בקלות ללמוד תוך כדי שמתצפתים על השטח שלא נישבר המצור, ולכן אז יש ביטול תורה במה שלא לומדים כיון שהלימוד אינו עומד מול המלחמה שאז המלחמה מכריע, אלא מבטלים ללא הצדקה ולכן אז מוכיחם המלאך. ואותא דבר לענינו יציאה לצבא דוחה לימוד תורה אולם אם יכול גם ללמוד ודאי שצריך ללמוד ולא להתבטל.
להקדשת החידוש (בחינם!) לעילוי נשמה, לרפואה ולהצלחה לחץ כאן
דיונים - תשובות ותגובות (0)
